יום כיפור בפתח. ברדיו יתנגנו להם שירי הקודש הקבועים לצד תוספות מבורכות מהשנים האחרונות שמגוונות קצת את הפלייליסט (ובתור עורך מוזיקלי: תודה לישי ריבו) לצד שירי סליחה רבים.
הפעם אני רוצה לספר סיפור שקורה במרחק מה מאיתנו, לא עגול ויפה בהכרח, אבל כן משמעותי ומסמן רגע בתרבות העולמית. זהו סיפורם של שניים מהמוזיקאים הגדולים בעולם, ביונסה וג'יי זי, שהפכו את נושא הסליחה ליצירה שלמה, קרב זוגי־אמנותי שבו כל אחד מהם בחר דרך שונה להגיב: הוא בבקשת כפרה, היא בזעם (מוצדק ביותר).
נתחיל ב־2016 וב"Lemonade", אלבום שהוא אף יותר מזה - חזון של ביונסה. זה לא היה עוד אוסף שירי פופ מרקידים, אלא יותר כמו הצהרה פמיניסטית־אישית שבה היא עיבדה את הכאב מהבגידות של בן זוגה. במקום להסתיר או להחליק, היא זרקה את הכביסה המלוכלכת החוצה, מול המצלמות והמיקרופונים. "Lemonade" הוא בעצם מסע רגשי: מכעס לשברון לב, דרך זעם נקמני ועד סוג של פיוס – אבל כזה שמותיר את הכוח אצלה.
האלבום הזה טלטל את התרבות האמריקאית. לא רק מאחר שהכוכבת הכי גדולה בעולם פתחה פצעים אישיים, אלא כי היא הפכה את זה ליצירה פוליטית: על שחורות באמריקה, על נשים חזקות שמסרבות להיות קורבנות, ועל המחיר של בגידה במערכת יחסים. חוץ מאת הבית שלה היא הרעידה גם את אמריקה, כשבמובנים רבים, "Lemonade" הוא אלבום "נגד־כפרה". ביונסה לא אומרת בו "בוא נסלח ונמשיך", אלא: "תראה את הכאב, תבין מה עשית, ותזכור שאני זו שמחליטה אם יש לך מקום בחיים שלי".
שנה אחר כך, ב־2017, ג'יי זי ענה לה ב"4:44".
אם "Lemonade" הוא כתב אישום, "4:44" הוא מכתב התנצלות. מה שמיוחד כאן הוא הכנות: ג'יי זי, שמזוהה בדרך כלל עם יהירות, כוח וכסף, פתאום נשמע פגיע. הוא מודה שבגד, שהרס, שכמעט איבד את כל מה שבנה. בשיר הנושא (המרהיב) "4:44" הוא פונה ישירות לביונסה ולילדים שלו, ומבקש סליחה. לא סליחה מהשפה ולחוץ – אלא ניסיון אמיתי לתקן, להתבגר, להפוך לאבא ובעל טוב יותר. עניין המוסריות בעולם הגדול הוא נושא למדור אחר בליווי פסיכולוגי, אבל הדרך שבה העניין תועל ליצירה היא הדבר שבעיקר תפס את אוזניי לראשונה.
אפשר לראות את "4:44" כסוג של "וידוי" מודרני. עטוף בחטאים ולא מוסרי לחלוטין, אך כן כזה שמכיר בטעויות, בלי לנסות לייפות. ההבדל הגדול הוא שג'יי זי לא יושב בתא או על ספסל ומספר זאת לכומר או לחבר – הוא משחרר את זה החוצה למיליוני מאזינים, והופך את ההתנצלות ליצירה, ולאלבום שלם שהביא אותו למפגש עם חלקים רבים באישיותו המורכבת ואולי הציג לנו את אחד התוצרים היותר טובים של הראפר האגדי.
המפגש בין שני האלבומים יצר דיאלוג מרתק, כשביונסה כמו אומרת "אני לא מוחלת בקלות, הכוח אצלי". ג'יי זי מצידו מחזיר ומכה על חטא, ומבקש עוד צ'אנס. זה לא רק סיפור אישי על זוגיות של שני סלבס, אלא רגע מפנה במוזיקה העולמית: מהי סליחה, מי מחזיק בכוח לסלוח, ואיך אמנות יכולה להפוך לכלי של חשבון נפש. זהו אולי הדיאלוג המפורסם ביותר על העניינים הללו.
כקונטרה, אפשר לספר על דיאלוג אחר שהניב סוף אחר; זה שקרה בין חברי להקת פליטווד מק האגדית. באמצע שנות ה־70 הצטרפו סטיבי ניקס ולינדסי בקינגהאם ללהקה הבריטית, וההרכב הפך לחמישה אנשים שמילאו את הבמות לא רק בצלילים אלא גם במתחים אישיים. סטיבי ולינדסי היו זוג, כריסטין וג'ון מקוויי היו נשואים, ומיק פליטווד היה בתמונה עם חייו הסבוכים. מהר מאוד כל הקשרים נשברו: סטיבי ולינדסי נפרדו בעקבות בגידות ואגו מתפרץ, כריסטין וג’ון התגרשו, ופליטווד עצמו הסתבך ברומן עם קרוב משפחתה של ניקס. מתוך הכאוס הזה נולד "Rumours" ("שמועות") שיצא ב־1977 והפך לאחד האלבומים הגדולים והנמכרים בכל הזמנים.
מה שמייחד את "Rumours" הוא שהשירים עצמם הפכו למסמכים של כאב זוגי. "Go Your Own Way" היה המסר של בקינגהאם לניקס: לכי לדרכך. "Dreams" הייתה התשובה שלה: חזון אישי שבו הוא יאבד אותה ויבין את המחיר. אפילו "Don’t Stop" של כריסטין מקוויי, שנכתב אחרי גירושיה, הפך לאמירה אופטימית־כפויה על מבט קדימה. במידה רבה, זהו אלבום וסיטואציה שבהם הבגידה לא נסלחה. בניגוד לסיפור של הקארטרים, כאן לא היה תיקון זוגי אלא פירוק טוטאלי – אבל דווקא הפירוק הוליד אמנות ענקית שנשארה רלוונטית עד היום.
במובן מסוים הכפרה של ג'יי זי תישאר תמיד חלקית. ביונסה לא מוחקת את "Lemonade". היא מתקיימת לצידה. וזו בדיוק המורכבות – הסליחה אינה סוף חד־משמעי, אלא תהליך מתמשך, מו"מ רגשי שיכול להימשך חיים שלמים. הפאוור קאפל ממשיך בפעילותו ובצבירת הון מרשימה (ההערכות מספרות שהם שווים בסביבות שלושה מיליארד. כסף קטן, לא?) וחיי משפחה. במציאות הישראלית והיהודית המושגים והמוסר שונים לחלוטין וטוב שכך, אנחנו נישאר קשורים רק במוזיקה ונקווה לדבוק בערכים אחרים ובמעשים טובים יותר, בכוונות, סליחות וכפרות מעומק הלב, עבודה מתמשכת ששוב, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אולי אפילו יכולה להיות מתועלות גם ליצירה.