בזמן שרוב יוצרי הווידאו חולמים על היום שבו יצליחו להוציא קליפ אחד שישבור את הרשת (או לפחות לסדוק אותה), שני חבר׳ה ישראלים הפכו את השפה הוויזואלית הייחודית שלהם לא רק לוויראלית אלא גם לנוכחת במרכז הבמה של עולם המוזיקה העולמית.
וניה הימן נולד וגדל בירושלים במשפחה דתית, וכבר בצעירותו עסק בצילום ובאמנות חזותית, ואף למד בבצלאל. את דרכו פיתח בתחילה בזירת הרשתות החברתיות המוקדמות – במיוחד בפלטפורמת "Vine" שהקדימה את טיקטוק, ושימשה עבור דור שלם מוקד צריכה לתרבות אמריקאית, קומית ואמנותית. הימן פרץ עם סרטוני לופ (loop videos), שהצליחו לשבור את חוקי המציאות: אדם נכנס למעגל תנועה שלא נגמר, כוס מתהפכת בלי שנשפך ממנה דבר. הקסם הפשוט־אך־גאוני הזה הפך אותו לוויראלי ברחבי העולם, ומשם הדרך להכרה מקצועית הייתה קצרה.
גל מוג'ה, בן גילו וחברו הקרוב, מגיע מבית של יצירה בתחומי קולנוע ואדריכלות. הדינמיקה ביניהם שילבה את הדיוק הצילומי של מוג'ה עם הראש הקונספטואלי והניסיוני של הימן. השותפות הזו הפכה אותם לצמד בלתי נפרד, שמצליח פעם אחר פעם להביא משהו אחר למסך. בדרך לעולם הגדול הם עברו ביצירה בין השאר לארץ נהדרת, פרסומות לפפסי ובירה מכבי ועבודה עם יוצרים מקומיים שדוברים את שפת הנונסנס כמו רועי כפרי (דוגמה אחת מני רבות היא "בקיצור" המעולה. אדפטציה של סדרה צרפתית בשם "Bref" המעבירה במהירות את העלילה).
התנועה הראשונית המשמעותית לחו"ל הייתה ב־2013, אז יצא קליפ רשמי לשיר "Like a Rolling Stone" של בוב דילן בבימויו של הימן (צעד מסקרן בהתחשב בכך שהשיר יצא ב־1965). הקליפ זכה להכרה מרגשת על ידי מגזין טיים ופסטיבל קאן לפרסום והציב רף גבוה להמשך הדרך. משם היה ברור שהעבודות של הימן ומוג'ה הן לא רק "סרטוני אינטרנט מגניבים" אלא מדובר בשפה שנכנסה לתוך עולם הקליפים המיינסטרימי. הם יצרו תכנים ויזואלים ללהקת קולדפליי שהשתמשה בהן בסיבובי ההופעות הגלובליים שלה כמו הקליפ לשיר "Up&Up" שמשחק עם העין האנושית ומרהיב ביופיו. בהמשך יצטרפו גם סי־לו גרין, דואה ליפה ונוספים. לצד עולם הקליפים, השניים הרחיבו את יצירתם גם לתחום האמנות והפרסום. הציגו בתערוכות אמנות בינלאומיות, ולפרקים גם בפרסומות גדולות. מה שמייחד אותם זו היכולת לנוע בחופשיות בין מגרשים שונים – קליפ לשיר פופ, פרסומת לאפל או נייק, סדרת רשת או פרסומת סופרבול נחשבת – ובכולם לשמור על חותם אסתטי, ייחודי, לא צפוי וקומי.
בעולם שבו תעשיית הקליפים כבר נדמית שחוקה וחזרתית הצמד הימן ומוג'ה הוכיחו שאפשר לחדש. הם הביאו שפה של רשתות חברתיות – קצרה, חדה, משחקת במציאות – והכניסו אותה ללב התעשייה. מה שנראה בתחילה כטריק טכני הפך אצלם לאמנות מלאה, עם אמירה על הדרך שבה אנחנו צורכים מוזיקה וחווים אותה. יתרה מזאת, הם מייצגים דור חדש של יוצרים שצמח בעשור הקודם; כאלה שלא חייבים לעבור דרך שערי הוליווד או ערוצי הטלוויזיה כדי להגיע לגדולים ביותר. די ביצירתיות, התמדה ושפה אישית – והרשת יכולה להפוך אותך לאמן בינלאומי. זהו שיעור לדור החדש שמביא איתו אופציות נוספות לאלו שהיו להימן ומוג'ה בעשור הקודם.
בשבוע שעבר יצא האלבום "Man's Best Friend" של הזמרת מעוררת השערוריות סברינה קרפנטר, ובו השיר "Manchild" שזכה גם הוא לקליפ מדברי וביזארי של הצמד שמתכתב עם השפה הקבועה והלא צפויה שלהם ובעיקר מעורר שיח נוסף על אמנות בגזרות הפופ. דוגמה נוספת ומומלצת אף יותר היא השיר האהוב עליי "Tailor Swif" של הראפר אייסאפ רוקי, אייקון אופנה ובן זוגה של ריהאנה, יוצר חשוב בפני עצמו. הקליפ יצא באוגוסט 2024, צולם בקייב שבאוקראינה שלוש שנים קודם והודלף ברשתות. התמה המרכזית היא "אל תיתן להם לדעת מה הצעד הבא שלך". הקליפ הועמד גם לפרס הגראמי באותה שנה, שם הפסיד לקנדריק לאמאר. גאווה ישראלית עצומה של שני יוצרים שעושים חיל מעבר לים, כל הדרך מהרשתות ועד לבמות ולמסכים הגדולים.
הדור הבא
יוצר נוסף שצומח ומכה שורשים נוספים לא רק בארץ אבל גם בחו"ל הוא דין פרליס, שמצלם ומביים קליפים לשמות כמו ליעד מאיר, סטטיק, דודא, אופק אדנק ועוד רבים. בהיפ הופ הישראלי הוא כבר שם דבר, ולאט–לאט גם מחוצה לו כשהוא נקרא לצלם ולעבוד עם אמנים בינלאומיים בז'אנר כדוגמת סנטרל סי ונמז. שווה לזכור, עוד יותר לצפות.