בחזרה לעתיד | יקי הפשטיין

צילום: יקי הפשטיין

מאז ומעולם, הסיפור של אואזיס היה לא רק על מוזיקה אלא גם על מעמד ותחושה של שייכות

תוכן השמע עדיין בהכנה...

יש רגעים שבהם הופעה חיה מפסיקה להיות רק מוזיקה, והופכת לזיכרון קולקטיבי - משהו שייכנס לספרי ההיסטוריה. הופעות כאלה יצרו את המיתולוגיה של הרוק והפופ: מאלביס, דרך הביטלס והאבנים המתגלגלות ועד פרדי מרקורי עם קווין או סולואים של מארק קנופלר. כל הופעה מהסוג הזה היא כמו חותמת, מפגש חד־פעמי בין אמן לקהל שבו האדרנלין חותך את האוויר ומשלים את החוויה שהאלבום בבית רק רמז עליה. אבל בעשור האחרון, עם שירותי הסטרימינג והמהפכה הדיגיטלית, החוויה המוזיקלית השתנתה. פעם אלבום חדש היה טקס: עטיפה, חוברת, רגע האזנה ראשון. היום ההופעה החיה היא מרכז הכובד. סיבובי הופעות של אמנים כמו טיילור סוויפט או קולדפליי (כשהם לא מפרידים זוגות) הם לא רק מופעים, הם אקו־סיסטם שלם של תיירות וכלכלה. מוזיקה היא חוויה רב־שכבתית, עטופה בתוכן ויזואלי וברשתות חברתיות. ובכל זאת, האיחוד של אואזיס עורר משהו אחר שאי אפשר לקנות בכסף או בדיגיטל -
זהות. די־אן־איי.

מאז ומעולם, הסיפור של הלהקה היה לא רק על מוזיקה אלא על מעמד ותחושה של שייכות. האחים נואל וליאם גאלגר - שני טיפוסים מהצפון האפור של בריטניה - החדירו בשנות ה־90 אל החיים של מיליוני בני מעמד הפועלים תקווה. בעידן תאצ'ר, כשבריטניה הפכה לזירה קשוחה של קפיטליזם, הם הרימו דגל גאווה לצפון המוזנח. מנצ'סטר לא רק החזירה מלחמה - היא יצרה סצנה תרבותית שאת ההשפעה שלה, אם כבר אמרנו קולדפליי, מרגישים עד היום. וזה לא נשאר בבריטניה.

כמו כל סיפור טוב, אואזיס הדביקה גם אנשים שמעולם לא ביקרו במנצ'סטר. נערים איטלקים שניגנו Wonderwall בשכונת טרסטוורה, או נער בישיבה תיכונית בחיפה שבחר בגדים לא לפי מזג האוויר הישראלי אלא לפי מה שראה במגזין מוזיקה שהגיע במשלוח אחרי חודשים. הלהקה הזו הייתה בית ושפה לאנשים שמעולם לא דרכו בבריטניה, והיא עדיין כזו.

הקאמבק, 30 שנה אחרי התקופה ההיא ו־16 שנים מאז הפירוק, היה כמו רעידת אדמה. מהרגע שהכריזו על האיחוד (בטוויטר, איך לא), כל המדינה רעדה. ואז הגיע הטירוף של מכירת הכרטיסים: 1.4 מיליון נמכרו תוך שעות ל־41 הופעות, ו־12 מיליון איש נשארו בחוץ. זה מספר שמספר את סיפור ההיסטריה בלי צורך בהרבה מילים. אחרי שתי הופעות הרצה בקארדיף הגיע הרגע המשמעותי: מנצ'סטר. העיר שבה הכול התחיל.

מהרגע שיורדים מהרכבת בתחנת פיקדילי אי אפשר לפספס את החגיגה. כל העיר ליטרלי לבשה אואזיס - שלטי פרסומת עם האחים גאלגר, חולצות עם הלוגו, כובעי הבאקט. זה לא היה עוד סוף שבוע בעיר אנגלית, זה היה פסטיבל זהות. בפאבים התנגנו לופים של Definitely Maybe, בדוכנים נמכרו חולצות Live Forever, חנויות פופ־אפ נפתחו במיוחד, ואפילו מלצרים במסעדות התווכחו אם השיר הפותח יהיה Columbia או Rock 'n' Roll Star.

בדרך להופעה, ההתרגשות התערבבה עם תהיות: אולי הקסם נשחק? אולי זה יהיה רק מופע נוסטלגיה? אבל ברגע שנכנסתי להיטון פארק - הכול היה ברור. זו לא הופעת איחוד. זה משחק כדורגל על הבמה, והקבוצה שלך לא רק מנצחת אלא לוקחת אליפות. רגע לפני העלייה, מסכי הענק הציגו וידאו של מד מהירות - ואז התחיל השיגור. מהרגע הראשון זו הייתה מתקפה. שעתיים ורבע של גיטרות ממוקדות, בעיקר על שני האלבומים הראשונים והמיתולוגיים, בלי רגע של עצירה - Rock 'n' Roll Star, Live Forever, Cast No Shadow, Morning Glory - הכול נשמע חי, חד, חזק. זה לא היה שיעור היסטוריה אלא הצהרה עכשווית. אואזיס חזרו לא בשביל להתרפק על העבר, אלא כי יש להם עוד מה לומר. האנרגיה על הבמה נחוותה כמו התחלה של פרק חדש, לא סוף נוסטלגי.

הרגעים הגדולים הגיעו כשהקהל כולו, עשרות אלפים, הפך למקהלה אחת. זה קרה בכל שיר מחדש. אין פיק אחד, זה שיא מתמשך. ב־Champagne Supernova הסולו של נואל נעלם בלילה לצד זיקוקים, וכולם - זרים מוחלטים - התחבקו, בכו, הרימו בירה. ביציאה מהפארק הראש נע בין הרגעים האלו ומחשבות שנודדות על התקופה ועל גיבורי המלחמה שנלחמים בבית. במקביל הקהל לא ממש נרגע: זו לא סתם חזרה. זו הצהרת בעלות מחודשת על הכתר. אואזיס היא שוב הלהקה הכי גדולה של מנצ'סטר - ולפחות בימים אלה, גם הלהקה הכי גדולה בעולם. כזו שגורמת לאותו בחור מהישיבה בחיפה, גם אחרי 30 שנה, להסתובב בעיר שהוא לא מכיר בה אף אחד - בתחושה שהוא מכיר בה את כולם. עיר עם להקה, להקה עם מדינה.