אני חובב של דוקו מוזיקה ויש לא מעט נפלאים שנמצאים ברשימת הסרטים האהובים עליי (למדור אחר בלי נדר) וכשראיתי שיצא טריילר לסרט "קטסטרופה מוחלטת: הטרגדיה בפסטיבל אסטרו־וורלד" בנטפליקס הקרוב לביתי, אני מודה שניסיתי לדחות את הצפייה בו. בתור אוהב מוזיקה, היפ הופ וטראוויס סקוט ידעתי מה מצפה לי. ועדיין, הופתעתי.
סקוט הוא לא אמן רגיל, בתוך הז'אנר ובכלל. ההופעות שלו גם הן לא רגילות. ב־2018 העניין עלה מספר דרגות, עם צאת האלבום "ASTROWORLD" שהביא סאונד לא מהכוכב הזה והציג אותו כפורץ דרך. בהתאם למוזיקה - גם ההופעות קיבלו תפאורה מושקעת וחיות לא הגיונית, משולהבת על ידי סקוט עצמו והקהל בדו־שיח אנרגטי מטריף. ההופעות ההן הפכו רשמית לפסטיבל שהתרחש בעיר הולדתו יוסטון שבטקסס, ובו מופיעים מיטב השמות מגזרת ההיפ הופ כמו פארל ויליאמס, ליל ויין, פוסט מאלון ואפילו מחוצה לו כמו רוזאליה ומרלין מנסון. הצימאון לתרבות ולמוזיקה חיה בעיר קיבל מענה בתוספת גאוות היחידה בגיבור המקומי שהפך לאחד מהמוזיקאים הגדולים בעולם, ולא שוכח את המקום שממנו הגיע. ב־2020 מגפת הקורונה השביתה את הפסטיבל, ובשנה לאחר מכן הוא תוכנן ל־5 ול־6 בנובמבר 2021.
מדובר לא רק בהופעה אלא בחוויה שלמה. מדוכני מרצ'נדייז ואוכל ועד למתקנים - בכל זאת, השם הוא מעין מחווה לפארק השעשועים "אסטרו־וורלד סיקס פלאגס" האגדי של יוסטון שנסגר באמצע שנות האלפיים וקיבל מעין חיים חדשים ביוזמתו של סקוט. הילד הפנימי שלו, שגדל בפארק וכאב את סגירתו מגשים חלומות לעצמו ולילדים נוספים רבים, אך הבעיה הגדולה היא שאירוע כזה דורש מבוגר אחראי. ולמרבה הצער, לא היה באמת אחד כזה.
הכתובת הייתה על הקיר. אפילו בגרפיטי די מרשים, אם נהיה כנים. במשך השנים סקוט לא שיתף לחלוטין פעולה עם נוהלי אבטחה חשובים בהופעות שלו (וגם כאורח בפסטיבלים גדולים), כשהכול מתחזק תדמית של הופעת רוק וכאוס "מבורך", פריקת זעם ואנרגיה שלו ושל הקהל. הדחיסות בהופעה שלו עצמו, שנקבעה לערב הראשון ב־21:00 הורגשה דקות ספורות אחרי שהמוזיקה החלה. עשרות אנשים שמנסים לטפס מעל מעקי הבטיחות, מחפשים אוויר, מחפשים תשומת לב למחדל העצום שפשוט נמשך באין מפריע. תיעודים קשים מטלפונים של אנשים ששולבו בסרט מביאים זוויות קשות ולא נתפסות של האירוע הזה, וגורמות לתחושת מחנק גם לצופה בבית. באותו ערב נהרגו שמונה אנשים וכ־300 איש פונו עם פציעות לבית החולים שהוקם באזור האסון. שניים נוספים מתו בימים שלאחר מכן כתוצאה ישירה מהאירוע. החלום הפך סיוט, והכול קרה בעוד טראוויס עצמו על הבמה, ממשיך ומופיע. 40 דקות מתחילת ההופעה הוא עצר וביקש שיעזרו לבחור שהתעלף, וניכר שהוא עדיין לא מבין את גודל האירוע בחלקים אחרים של הרחבה. למראה הבחור המעולף עד מוות הוא שוקל את הצעדים קדימה, וממשיך את ההופעה.
הסרט עשוי טוב מדי, כואב מדי, ומצער כמו האירוע עצמו. מחיה זיכרון שרציתי כנראה לשכוח. אנשים וגורמי הפקה רבים נושאים באחריות ועדיין - מעל כולם אשם טראוויס סקוט בעצמו שהפגין אדישות והמשיך להופיע על אף צעקות חוזרות ונשנות ומראות שבבירור היו צריכים לגרום לו לעצור רגע, אפילו כמה רגעים.
הכאוטיות המקודשת כל כך ביצירה שלו (שאני ורבים כמוני צורכים ואף צורחים כפי שיצא לי בהופעה שלו בישראל בשנת 2023) קיבלה תפנית כואבת ולא אחראית. סרטון ההתנצלות הביזארי שלו שיצא באותה העת חיזק את האדישות הצועקת לשמיים, את התחושה שהדבר הזה לא הזיז אצלו ולו מעט. הצפייה בסרט כעת, ארבע שנים מאז המאורע, חידדה לי את הניתוק הגדול שסקוט ואמנים נוספים שעשו מעשים דומים מייצגים ומבזים את החיבור הנפלא שמוזיקה יוצרת בין אנשים בעולם השסוע שבו אנו חיים. מתי אחזור לשמוע ולהשמיע אותו? אין לי מושג. נקווה שהתיקון יגיע מתישהו, כמו שמצופה מגיבור של רבים, ואני בהם, מתלבט אם השורה הזאת תהיה רלוונטית שוב.
