שנים ארוכות אחרי שהוריד את הכיפה, זה קרה. השחקן ידין גלמן עמד בחדר ההלבשה על סט הצילומים של הסרט "בחורים טובים 3", ושוב חבש כיפה ולבש ציצית. ״זה החזיר אותי למקורות, אבל בקטע יפה״, הוא מחייך, ״הנחתי את הכיפה על הראש בדיוק איפה שהייתי רגיל להניח אותה. הרגשתי שאני חוזר אחורה בזמן. בכלל, בחדר ההלבשה התחושה היא של כניסה לעולם חדש. שם כבר התחלתי לבסס את העמידה של הדמות״.
בסרט הוא מביא אל המסך את דמותו של בחור ישיבה צעיר וביישן, המאוהב ברות (ניב סולטן). רות מאורסת לברוך – תפקיד שאליו נכנס בן זוגה בחיים האמיתיים, מאור שוויצר. אבל גם אחרי שבמראה החזיר לו מבט ישיבה־בוחער מן המניין, נדרשה עוד עבודה בכניסה לדמות. ״זה לא מתחיל ונגמר באיך להגיד משפט מסוים ביידיש. רציתי לרדת לפרטי פרטים. למדתי איך לשים את הידיים בכיסים ולאן להסתכל בכל שלב. כמה זמן אני יכול להחזיק קשר עין עם אישה לפני שזה הופך ללא ראוי״.
ללמוד את כל הניואנסים. לצד ניב סולטן ב"בחורים טובים 3" | צילום: צילום מסך מתוך הסרט
בימים שבהם השיח כלפי החברה החרדית הולך ומקצין, הסרט השלישי בסדרת "בחורים טובים" שיצרו ארז תדמור ויקי רייסנר מביא דיבור אחר למסך. הדמויות אומנם חרדיות, אבל הפוליטיקה נדחקת הצידה לטובת סיפורי אהבה פשוטים. גלמן מתאר איך בזמן שברשתות הציבור החרדי סופג ביקורת, בתוך אולם הקולנוע הוא מתקבל באהבה. ״שתי הצלחות מסחריות לא מגיעות סתם. זו לא רק ההצצה לעולם החרדי. בסרטים האלה אנחנו נוגעים בדילמות הכי בסיסיות שיש לבני אדם. קשיים בין בני זוג, משפחה, אהבה וחלומות. בין הדמויות של ניב ומאור יש ריחוק מסוים, וככה מתחיל בלגן שלם. גם אם העולם החרדי זר להרבה מהצופים בקולנוע, הסיפור קרוב לכולנו. זה היופי שארז הצליח לייצר״.
העולם הזר הזה הפך בשנים האחרונות למקור לשנאה, אפילו פחד, בקרב הציבור החילוני.
״אני חושב שהמרחק שיש היום נובע מתחושה, שאני מכיר גם ברמה האישית, שיש מי שמנסים לקחת לי את הדת. להגדיר לי מה הגבולות שלי. מה זה להיות דתי. במקום להביא למצב שאנחנו מקרבים בין חילונים לדתיים, אנחנו מפרידים. זה ניכר מהפושים בטלפון ועד מה שראינו בתפילת יום כיפור בכיכר דיזנגוף. במקום להראות את הצדדים היפים של המסורת, אנחנו מרחיקים״.
צילום: משה שי, פלאש 90
גלמן, שיחגוג בקרוב 33, הוא נשוי טרי לאשת התקשורת אדוה דדון. השניים גרים בתל־אביב ומגדלים יחד שני ילדים: אילן, בתה של דדון מנישואיה הקודמים, ויונתן בן השנה וחצי, בנם המשותף. הוא שירת בסיירת מטכ"ל, למד בבית ספר למשחק יורם לוינשטיין, ומאז אחז במגוון תפקידים בתיאטרון, בטלוויזיה, בקולנוע, ואפילו בז'אנר החדש "מיקרו־דרמה" המיועד לצפייה בנייד. אבל גלמן התפרסם לא רק כשחקן: ב־7 באוקטובר לחם עם חבריו ליחידה בקרב על בארי, נפצע קשה והפך לדמות משמעותית בזירת ההסברה הבינלאומית.
הוא נולד להוריו יוסף וקרן, עורך דין ומייצגת אמנים, וגדל בשכונת בקעה הירושלמית. גלמן הפך לחניך ומדריך בתנועת בני עקיבא, ולאחר מכן למד בישיבה התיכונית דרך אבות באפרת. אומנם שם השתתף במגמת תיאטרון, אבל דרכו ללימודי המשחק לא הייתה צפויה, במיוחד בשל העובדה שפנה למסלול לוחמה בסיירת מטכ״ל, שם שירת וגם פיקד. קצת לפני הצבא גם החלו אצלו המחשבות על העולם הדתי שממנו בא.
״זו הייתה מין רכבת הרים״, הוא מספר, ״מגיל 17 התחיל תהליך אצלי בראש, מחשבות על המקום של הדת אצלי. באיזשהו שלב התפללתי אבל כבר לא הרגשתי כלום. דווקא כשהתגייסתי ממש התחזקתי. אתה נכנס למין מסגרת מאוד תומכת. טירונות צנחנים, מלא דתיים מסביבך. זה נוח. אבל אז כשהגעתי ליחידה זה נעשה קשה יותר. המסלול קשה ואז כשאתה חוזר הביתה לשבת קצרה, אתה מגיע ישר לקידוש וחייב לכבות את הטלפון. אין לך אפילו יכולת לפגוש אנשים. כלום. אתה לא רואה אף אחד. ומיד במוצאי שבת חוזר. אז אין אותך. זה הקשה עליי מאוד.
"התחלתי לחשוב על מה זה אומר בשבילי, 'שבת מנוחה'. בתור ילד היינו לפעמים הולכים 45 דקות ברגל לארוחות שבת אצל חברים. תמיד תהיתי האם לא יהיה הגיוני יותר שנעשה קידוש בבית ונדליק מזגן, מאשר שנגיע מזיעים ועייפים. פעם אחת הגעתי לחבר שהמשפחה שלו הגדירה את עצמה כמשפחה דתית. הלכו בערב שבת לבית כנסת, חזרו, קידוש, ובסוף הדליקו טלוויזיה. ראו ביחד משחק כדורסל, שתו בירה, כל המשפחה ביחד. בעיניי זו הייתה באמת שבת מנוחה״.
יש גם יתרונות מסוימים בניתוק ששבת דורשת. נניח, היכולת להניח את הטלפון בצד.
״עם זה אני מסכים. לשים את הטלפון בצד 25 שעות? לוקח. אבל זה גם כיף לראות יחד סרט בשבת. שם זה התחיל להיסדק לי. הבנתי שלא ככה אני רוצה להיות. אולי להיות דתי, אבל בדרך אחרת״.
איך הקשר שלך לעולם הדתי היום?
״הרבה יותר חזק ממה שהוא היה לפני 7 באוקטובר. לפני כן כבר חזרתי להניח תפילין. אבל היום הדת היא חלק הרבה יותר חזק מהחיים שלי. אנחנו מדליקים נרות לפני שבת, עושים קידוש. לאחרונה פתחנו מניין חדש בתל־אביב בערבי שבת, כמה חבר׳ה מהילדות בירושלים. כולנו למעט אחד יצאנו בשאלה, והוא זה שמוביל את התפילה בנוסח קרליבך. אז הבאנו ללב תל־אביב את הרוח הירושלמית שגדלנו עליה. עושה לי טוב לשיר איתם זמירות שבת כשאנחנו יחד. מה ידידות, דרור יקרא. זה מרגיש מאוד ביתי, גם כשאני עושה את זה כאדם חילוני״.
תהליך ההתרחקות של גלמן היה הדרגתי, וגם רגע הבשורה להוריו עבר בשלום. ״הייתי בטוח שבפעם הראשונה שאדליק טלפון, אני גמור״, הוא מחייך, ״שיכה בי ברק מהשמיים וכל זה. ולא קרה כלום. ואז ראיתי סרט בשבת, ולא קרה כלום. ואז דיברתי עם ההורים שלי, וגם אז לא קרה כלום. אני זוכר שהבנתי שאומנם אני לא שומר שבת, אבל בה בעת אני נלחם בשביל המדינה. זה לא הדבר הכי דתי שאני יכול לעשות? אז הרגשתי שכן, וגם היום אני מרגיש ככה. אני מוכן למות בשביל להגן על ישראל, ומבחינתי זה קידוש השם מדהים״.
היום, אף שהוא לא מגדיר את עצמו על הרצף הדתי, המסורת היהודית חשובה לו מאוד – במיוחד בהקשר של החינוך לילדיו. ״כשאתה הופך לאבא זה משנה אותך. חשוב לי מה אני מעביר לילד שלי. חשוב לי שהוא יגדל בעולם שבו הוא מכיר את ההיסטוריה, את הסיפור שמתגלגל אלפי שנים והוא חלק ממנו. חשוב לי להנחיל לו את כל זה, בלי שזה ירחיק אותו. שהוא יראה את אבא שלו מקיים את המנהגים שלו בצורה נעימה, ושיהיה לו החופש לעשות מה שהוא רוצה. אני לא מכריח שום דבר. בסוף, כמו כולם, הוא יגדל וילך לצבא. הוא ישמע מההורים שלו את הסיפור על 7 באוקטובר. הוא יחיה בתוך הדבר הזה, כמו כל הדור החדש שנולד. ואני רוצה שהוא יבין על מה כל זה היה. מה זו המסורת הזו, מהי היהדות שאנחנו נלחמים עליה בכל פעם מחדש״.
לאחר שחרורו הוא פנה פנייה חדה למגורים בתל־אביב ונרשם לבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין. "אני זוכר בדיוק את הרגע שבו סיפרתי למשפחה. ישבנו במסעדה ואמרתי להם שאחרי המון שנים שבהן היה אסור לי לדבר על שום דבר ולהרגיש שום דבר, אני רוצה להגיע לעולם שבו מותר ואפילו צריך לדבר ולהרגיש הכול״.
כשהגיע לבית הספר למשחק כמי שגדל בירושלים וסיים שנות שירות צבאי ארוכות, התקשה למצוא את מקומו בין כל בוגרי בתי הספר התל־אביבים לאומנויות.
״בעיקר היה קשה לי לתווך לחבר׳ה בבית הספר למשחק את המקום שבאתי ממנו. כשהם שמעו שאני דתל״ש, מיד הם שאלו על המשפחה החרדית שבאתי ממנה. ואתה מנסה להסביר שגדלת בבית ציוני, חינוך דתי־לאומי, צבא. לכי תסבירי להם שהזרם של דתיים־לאומיים רחוק מהחרדים אפילו יותר מהם. גם כל התרגילים שעשיתי בהתחלה היו קשורים לשירות הצבאי, וזה היה עוד הבדל גדול ביני לבין שאר הסטודנטים״.
בסוף התאקלמת?
״מהר מאוד לימודי המשחק הפכו לאזור הבטוח שלי. יותר מזה, ככל שעבר הזמן, דווקא כשהגעתי למילואים ביחידה הרגשתי השונה. זה שהלך ללמוד משחק, נכנס לעולם האומנויות, ועכשיו הוא ישן ולוחם לצד חבר׳ה קיבוצניקים, עובדי אדמה. זה היה מעניין״.
מאז הוא שיחק במגוון תפקידים בסרטים כמו ״תמונת הניצחון״, ״המנצחים״, ״פלמ״ח״, והסדרה ״מטכ"ליסטים״, שבה גילם את מפקד היחידה שהוא מכיר היטב. רוב הדמויות שגילם לובשות מדים ונחשבות לגיבורות כאן בישראל, אבל מבטו של גלמן מופנה גם לחוץ לארץ, כשהוא מודע היטב להשלכות תדמיתו כלוחם על הקריירה הפוטנציאלית שלו.
״האם אני אחטוף על זה כשאגיע לשחק בפרויקטים בינלאומיים? בוודאות. אבל אם לא אקבל תפקיד כי לחמתי בשביל המדינה, אני מוכן לשלם את המחיר הזה. זו הבנה שהכתה בי דווקא בשלוש השנים האחרונות. הוליווד היא החלום הגדול של כל שחקן. אבל אני מעדיף להיות על מדים מאשר להיות על פוסטר של סרט בינלאומי״.
7 באוקטובר היה נקודת מפנה בחייו של גלמן. כלוחם מילואים בסיירת מטכ״ל הוא היה מהראשונים שהוקפצו ללחימה, דווקא בסוף השבוע שבו תכנן לחגוג עם בת זוגו את יום הולדתו ה־30. ״תכננו סוף שבוע שלם. הכול הלך מעולה עד שאדוה העירה אותי וסיפרה לי שפרצה המלחמה. חלק מהצוות היה איתנו, בא לחגוג את יום ההולדת. נכנסנו לרכבים מיד ויצאנו לדרך, עברנו למצב מלחמה בתוך כמה שניות. אדוה נסעה לסקר את המצב ואני המשכתי לחזית".
תחילה הגיע הצוות של גלמן ללחום בכפר־עזה, ולאחר מכן הוקפץ לקיבוץ בארי. שם, בקרב מול מחבלי הנוח'בה, גלמן נפגע וארבעה קליעים חדרו לגופו. "הבנתי שנפצעתי ברגע שחטפתי. זחלתי למחסה, השבתי באש ודיווחתי בקשר, כמו שלימדו אותי. הדבר הראשון שחשבתי עליו היה להוריד את המחבל".
לבית החולים סורוקה הוא הגיע במצב אנוש. "איבדתי הרבה מאוד דם בשטח, בסורוקה הצילו לי את החיים. אחר כך עברתי לאיכילוב, שם הצליחו להציל לי את היד, ומשם שיקום באיכילוב ובמכון מדיקס. אני עדיין בתהליך. זה ארוך, זה קשה, אבל זה משתפר".
במהלך השיקום, מספר גלמן, הוא לא חשב על חזרה לבמות ולאתרי הצילום, אלא לשטח. ״חשבתי שלא אשחק עוד, אבל זה לא עניין אותי. יותר חשבתי על איך אני חוזר ללחימה. פיזית לא יכולתי להילחם. אבל ידעתי שכל הצוות שלי בפנים, אח שלי נלחם, גיסי נלחם. כולם בפנים. אז מה הצעד הבא שלי בתוך זה?״
מחכה לחזור לשרת ביחידה. גלמן (שני מימין) כמפקד בסדרה "מטכליסטים" | צילום: אייל אפרתי, באדיבות yes.
כיוון שלא היה יכול לשוב לחזית, גלמן עבר ללחום בזירת ההסברה. הוא עבר בין אוניברסיטאות, מדינות, כנסים, ושם ניסה לדבר ולהגן ככל האפשר על שמה של ישראל. "רוב האנשים שפגשתי מוכנים לדבר ומוכנים לשמוע. הסטודנטים באוניברסיטאות הרבה יותר אטומים לדעות כמו שלי, ולכן, אני מניח, הצלחתי לשנות את דעתם של אחוז מאוד קטן. אבל גם אם הצלחתי לשנות את המחשבה על ישראל אצל אדם אחד, עשיתי את שלי".
בד בבד הוא המשיך לנסות לחבור חזרה לצוותו, שבינתיים המשיך להילחם. ״אומנם נפצעתי פציעה קשה לפני שלוש שנים, אבל מאז החברים שלחמו לצידי המשיכו לשרת ועשו עוד 500 ימי מילואים. חבר שאכלתי איתו אתמול חצה בדיוק את היום ה־600. אני נפצעתי גופנית, אבל הם נפצעו במקומות אחרים, ובאופן קשה יותר ממני. המטרה שלי היא לחזור לשורות עם כולם״.
בשלהי חודש יולי האחרון הוא ואדוה דדון מיסדו את הקשר והתחתנו בצהרי יום שישי בצפון הארץ כשאת החופה מחזיקים חבריו ליחידה שחילצו אותו לאחר שנפצע. ״רצינו שהמשפחה שלי תהיה חלק מהאירוע. הם שומרים שבת, אז הם השתתפו בחתונה בצהריים ואז נשארנו לשבּת במלון, חמש דקות מהמקום שנערכה בו החופה. היה חם״, הוא מוסיף בחיוך. ״חיתן אותנו הרב מבית הכנסת בירושלים, הרב שייב. שולי רנד הכניס אותנו לחופה, עם הילדים ועם המשפחות. אח שלי בירך, ואחותי ובעלה שעושה מילואים אמרו את הברכה לשלום החיילים". בחופתו בחר גלמן להנציח שניים מחבריו שנפלו בקרב: חברו לישיבה התיכונית סגן־משנה יובל היימן ז"ל, שנפל במבצע צוק איתן, וחברו ליחידה רב־סרן דוד מאיר ז"ל, שלחם לצידו בבארי ב־7 באוקטובר ונפל בקרב.
רגע לפני ששבר את הכוס, גלמן ביצע מין עיבוד מודרני בסגנון ראפ למשפט "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". תיעוד הרגע הפך לוויראלי ברשת, וגלמן התמודד עם גל טוקבקים אדיר. ״האם אני מתחרט על זה? לא״, הוא מבהיר, ״האם הייתי יכול לעשות את זה טוב יותר? אולי כן. אני מבין ש'אם אשכחך ירושלים', הוא מנהג שבא להמחיש את האבל בתוך השמחה. אבל היום זה רגע שהפך להיות הבילד־אפ לשיא של החופה, ואין לי על זה שום ביקורת. פשוט רציתי להפוך אותו לאיקוני. אם מישהו מצא את עצמו נפגע מזה, זו בעיה שלו. החופה הייתה כדת משה וישראל, והכול בסדר״.
ידין גלמן | צילום: אבישג שאר ישוב 20.9.2026
זו לא סערת הרשת היחידה שאיתה התמודד לאחרונה. בריאיון קצר מאוד שהעניק לתוכנית הבידור של גיא פינס באירוע השקת מעדן חלבון, הוא נשאל על התפריט האישי שלו וסיפר גם על התזונה של בנו הקטן יונתן. הוא שכח את אותו ריאיון מיד לאחר מכן, אבל למחרת בבוקר נחשף למבול תגובות חריפות שמבקרות את הורותו.
״בכלל לא ידעתי שאמרתי משהו מעניין״, הוא נזכר, ״הייתי בהשקה של מזון בריא כלשהו, ושאלו אותי על אורח החיים שלי, אז עניתי. סיפרתי על זה שיונתן לא אוכל סוכר ואוכל מעובד. כלום. המראיינת שאלה מה קורה כשיש יום הולדת בגן, עניתי שהוא מביא איתו עוגה בריאה, וזהו. זה היה סתם על הדרך. פתאום אחרי יום מפציצים אותי״.
התחרטת?
״אני עומד מאחורי זה. רוב ההורים יסכימו איתי שלא בריא לתת לילד סוכר, ואין לי ספק שאני עושה דבר נכון בתור הורה״.
אז על מה היה כל הרעש?
״קשה לאנשים לראות את הטוטאליות שבה הצגתי את הדברים. ברור לכולנו שסוכר ואוכל מעובד זה לא בריא, זה פוגע בנו, וגם בהתפתחות המוחית של הילד. זה מוכח. אני חושב שאנשים פשוט מחפשים איזון, ויכול להיות שזה בצדק. טוטאליות היא דבר מרתיע. אני חושב שהרבה הורים היו שמחים שהילדים שלהם לא יאכלו סוכר ומזון מעובד. אז פתאום הם רואים מישהו שאשכרה מקפיד על זה, הם נרתעים. באופן כללי ברשת הרבה יותר נוח לתקוף, אני בטוח שבשיח אחד על אחד זה לא היה קורה״.
היו שם תגובות לא קלות: כינו אותך בשמות, ביקרו אותך כהורה. זה פגע בך?
״התגובות לא פגעו בי, אבל כן היה משהו שעצבן אותי. בטיקטוק היה מישהו אחד שהגיב ׳קחו לבן אדם את הילד׳. לא אדם צעיר. זה קומם אותי".
מתי התחלת לחשוף את הילדים ברשת?
״אני חושב שחשפתי את יונתן לראשונה בגיל שנה וחצי. אצל אילן זה סיפור אחר, היא כבר ילדה גדולה, והיא מופיעה גם בסטורי של אבא שלה (עיתונאי חדשות 12 גלעד שלמור, בעלה הראשון של דדון, ש"ד). אז אני מרגיש פחות מניעה מלחשוף אותה. הם לא כוכבי רשת, אבל מדובר בשני ילדים כל כך מצחיקים ואדירים. בזמן המלחמה עם איראן העליתי את הסטורי הראשון עם יונתן. הלכנו לטייל קצת, להתאוורר. אני ואילן עצרנו לשתות באיזו ברזייה, ויונתן ביקש גם, אז הצטלמנו שותים ביחד ומתפוצצים מצחוק״.
גלמן הפך לדמות מוכרת ברשת ובעיקר בקרב הקהל הצעיר בזכות השתתפותו כמפקד טירונות השייטת במיקרו־דרמה ״כשהגלים מתחזקים״, המבוססת על סדרת הספרים באותו השם מאת שרון צוהר. מיקרו־דרמה, אם טרם נחשפתם לתופעה, היא סדרה בעלת פרקים קצרצרים בני דקה עד דקה וחצי, שמצולמת בצורה אנכית ומיועדת לצפיה בנייד, ברשתות החברתיות. קוצר היריעה דורש תסריט ומשחק דרמטיים במיוחד. הסדרה הפכה להצלחה אדירה ברשתות ומחוצה להן, צברה עשרות מיליוני צפיות וזכתה לחיקוי בתוכנית הסאטירה ארץ נהדרת.
״שיערנו שזו תהיה הצלחה מסחררת, אבל לא דמיינו עד כמה״, הוא מספר, ״יש קהל עוקבים אדוק לספרים, או יותר נכון עוקבות. הייתה ציפייה גדולה לסדרה, אבל לכזה סדר גודל לא היה לנו מושג שהיא תגיע. עמדנו על 35 מיליון צפיות, וזה מתאפשר רק בזכות הפורמט המיוחד הזה. מה גם שהפרק הראשון יצא בדיוק כשהתחיל מבצע ׳שאגת הארי׳״.
טיימינג מדהים.
״פתאום כולם במקלטים, אז כולם גם ככה בטלפונים. גם הפורמט מאוד קליל, מין טלנובלה כזו. זה בסוף שעה וארבעים של תוכן, כמו סרט, אבל מחולק לסרטונים של דקה, אז אתה נשאב״.
אף ששנות משחק ארוכות מאחוריו, ההצלחה האדירה הביאה את גלמן לקדמת המסך ובעיקר לתודעתם של בני הדור הצעיר. גלמן נהנה מצעקות של ביטויים מוכרים מהסדרה ברחוב, אבל במקביל חווה על בשרו את השיח ברשת שהולך ומקצין. ״אנשים מרשים לעצמם יותר היום בתגובות אליי. ובצדק. ככל שאתה נחשף יותר, הופך יותר ציבורי, אתה תחטוף יותר. נראה שהיום הכול קיצוני, גם האלימות ברשת. אני כמובן חושב שצריך למנוע את השיח האלים, אבל אין לי מה לעשות עם זה״.
עוד באותו הנושא
