בנובמבר הקרוב רידלי סקוט יהיה בן 89, והוא אינו עוצר לרגע. הוא הספיק לביים שמונה סרטים בעשור האחרון, ובעמוד ה־IMDB שלו מופיעה כבר רשימה של לא פחות משישה פרויקטים קולנועיים שאפתניים בשלבי קדם הפקה שונים (לא כולל פרויקטים הפקתיים וטלוויזיוניים). קצב פשוט מסחרר. אלא שבתוך כל הקדחתנות הזו נעדר אלמנט מהותי שיוצרים בגילו ובמעמדו נוהגים לשזור תדיר בסרטיהם - נימה של סיכום, סגירת חשבון או הרעפת תובנות לדורות הבאים. עד עכשיו. בסרטו החדש "כוכבי הכלב", סקוט המקצוען, המסוגנן והקר מציג סוף־סוף תפנית בעלילתו.
הסיפור מבוסס על הרומן המצליח מאת פיטר הלר משנת 2012 ומתרחש בעולם פוסט־אפוקליפטי שבו מגפת שפעת קטלנית מחקה את מרבית האנושות. היג (ג'ייקוב אלורדי), שורד בתוך האנגר מטוסים נטוש בקולורדו עם כלבו הנאמן ג'ספר. שותפו היחיד הוא באנגלי (ג'וש ברולין), לוחם פרנואיד וחובב נשק. היג משוטט במטוס הססנה שלו ומחפש כל העת קשר אנושי. שידור רדיו מסתורי ומעומעם מצית בו שביב של תקווה ומניע אותו לצאת למסע מסוכן אל הלא נודע.
אם נשים בצד את האלמנט הטכני המהוקצע של סקוט, כולל הצילום המרהיב של זוכה האוסקר אריק מסרשמיט, הרי שלסרט החדש אין יותר מדי מה להציע מבחינה קולנועית. שוב העולם הריק עם שרידי הרמזים לשואה הנגיפית שהתחוללה בו. שוב החיפוש הנואש אחר משאבים ותרופות. שוב השבטים הפראיים שהשילו מהם כל זכר לחברה מתוקנת. ובתווך, קומץ גיבורינו האנושיים ומלאי החמלה שהעולם הקשוח הפך לחשדניים ומהירים ללחוץ על ההדק, שמנסים לשמור על הגחלת ומתלבטים אם אבדה כבר התקווה.
הכי מעניין
עם זאת, צוות השחקנים סימפטי. ג'ייקוב אלורדי המצודד עושה עבודה טובה בתור הגיבור העגום שאינו מוותר, ולצידו ברולין המוצלח תמיד בעוד תפקיד של דמות אב צינית ונאמנה. האקשן, כשהוא צץ על המסך, מותח ומסעיר דיו אף שהוא בעיקר מתעל סצנות דומות וטובות יותר מסרטי מקס הזועם של ג'ורג' מילר. כאמור, התחושה הגורפת היא שבסרט הזה כבר היינו, ולא תמצאו כאן שום הזרה, רעיון חדש או נקודת מבט מעניינת שמצדיקים באמת את המסע הזה. אלא שאז הכתה בי התובנה – יש סיבה לקצב האיטי שמוקדש לשיטוטיו של הגיבור, לחזרה לבית ולמפגשיו הדמיוניים עם אשתו ההרה המתה ולקשר העדין שהוא מפתח עם סימה (מרגרט קוואלי) שאותה ואת אביה (גאי פירס) הוא פוגש לאחר שמטוסו מתרסק. לא סתם הוצבו בסרט שתי דמויות אב מגוננות, שני צעירים מוכי אובדן ועיסוק תמידי בחשיבותה של התקווה גם כשבאמתחתה אכזבה וכאב.
סקוט בחר בפרויקט הזה כי חיפש כר פורה לפנייה לדור הצעיר. מצע קולנועי שעליו יוכל לשטוח נאום השראה אופטימי על העתיד לנוכח אתגרי החיים, ולהרעיף עלינו ממרום גילו את האמונה שבסוף יהיה טוב.
"כוכבי הכלב" אומנם בנאלי ומוכר להפליא, אך הבידור שהוא מציע מצליח לקיים את רמות הקשב והעניין הדרושים כדי שנהיה עדים לחידוש האמיתי שהוא נושא עמו: סוף־סוף, סקוט פותח את ליבו.
"כוכבי הכלב" הוא אחד הסרטים היותר אופטימיים בז'אנר הפוסט–אפוקליפטי, אבל כמה מהאלמנטים שבו מזכירים דווקא את הנציג ההוליוודי העגום והמדכא ביותר בסוגה הזו:
הדרך (2009)
סרטו של ג'ון הילקוט. העלילה, לפי ספרו של קורמאק מקארת'י, מלווה אב (ויגו מורטנסן) ובנו החוצים את אמריקה החרבה והמסוכנת בחיפוש מקלט, תוך שמירה על צלם אנוש. הקושי הגדול בחוויית הצפייה, מלבד הזוועות שעוברים גיבוריו, נמצא בעולם שנחשף לפנינו - קר, אכזר וכמעט נטול תקווה. לא לבעלי לב חלש.
עוד כתבות בנושא
