סרט דינוזאורים שכונתי כזה עוד לא ראינו

המחשבה הראשונה שעלתה לי תוך כדי צפייה בטריילר של "סוף רחוב אלון" החדש, הייתה: למה לעזאזל אנחנו זקוקים לעוד סרט דינוזאורים?! זיכיון עולם היורה הבלתי־נלאה מספיק בהחלט למילוי כל צורכי דיאטת הדינוזאורים הקולקטיבית, רק תשאלו את אדם דרייבר ו"65" הכושל שלו מלפני שנתיים. אז מי הגאון באולפני וורנר שחשב שזה רעיון טוב לצאת להרפתקת זוחלי ענק נוספת? המחשבה השנייה שלי הייתה - ומה אם בכל זאת יש ליוצרים איזה אס קטן ומפתיע בשרוול?

העלילה מתרחשת בתחילת שנות השמונים. משפחת פלאט, המורכבת מאבא גרג (יואן מקגרגור), אימא דניס (אן האת'וויי), הבת הגדולה מייסי והבן הצעיר בריאן, נהנית מפעילות הרחוב השוקקת לכבוד עונת הקיץ בפרוור הנעים שהיא גרה בו. בני הזוג מצויים במשבר ודניס המתוסכלת נמצאת על סף בקשה לגירושים. למזלו של גרג, אירוע קוסמי לא מוסבר מחזיר באישון ליל את כל השכונה המנומנמת לתקופה פרהיסטורית שורצת דינוזאורים. כעת יצטרכו הדיירים להבין כיצד שורדים בסביבה החדשה המסוכנת, ובני הזוג יידרשו (כמובן) למצוא מחדש את האהבה.

לזכות הפרמיס של התסריטאי־במאי דייויד רוברט מיטשל נאמר שסיפור דינוזאורי שכונתי שכזה עוד לא ראינו. אבל משהו כאן אינו אפוי עד תום - ניכר כי מיטשל לא הצליח לאזן כיאות את מנעד הטונים שהוא ייעד לסרט המפלצות־הישרדות שלו, או שהוא פשוט ניסה משהו שלא לגמרי צלח. בחלקים רבים לאורך הסרט לא לגמרי ברור מהו אופי המסע שהוא מבקש להתוות לצופיו: הרפתקה משפחתית מסעירה ומשעשעת, או שמא מסע הישרדות קשוח ומעורר פלצות?

מיטשל, שבאמתחתו סרט האימה המוצלח "משהו עוקב אחריי", יודע לביים מתח ואימה היטב. הוא גם מצליח לגעת בהבנה המצמיתה של משמעות ההיתקעות בעבר ללא ההגנה, הנוחות והמוכרות של החיים המודרניים. אלא שבכל פעם שהפחדים הקיומיים הללו מתחילים לחלחל לעומק הדרמה, הוא מתעקש לטשטשם עם מגוון אתנחתות קומיות, גגים ויזואליים ואפילו רגעי סלפסטיק שמופיעים ללא כל אזהרה או היגיון בתזמון. הדיסוננס המבלבל שנוצר העסיק את מחשבותיי בזמן הצפייה ואף זרק אותי לעיתים מהסרט, אך בסופו של דבר הוא לא באמת גרע מהחוויה הכוללת המלחיצה והמבדרת. יתרה מזאת, בלא מעט מקרים הערבוביה הזו מתגלה דווקא כנכס כשהיא עוזרת לספק כמה רגעים אינטנסיביים ומטלטלים בהפתעה מוחלטת שמעצימה עוד את האפקט.

כאן המקום להזהיר שלמרות הווייב המשפחתי, הסרט אינו מתאים לכולם. העלילה אינה בוחלת בסצנות אכזריות ומראות גרפיים והאווירה קודרת למדי, אז את הקטנים עדיף להשאיר בבית. האפקטים הממוחשבים, אלמנט קריטי בסרט דינוזאורים, נראים נהדר. כל המפלצות אמינות ומפחידות ועוזרות לשמור על תחושת סכנה אמיתית והכרחית. רק חבל שגיבורינו סובלים ממחלת טפשת־סרטי־האימה הידועה לשמצה, כשהם מבכרים לא פעם את נתיב הפעולה האחרון שאדם הגיוני היה בוחר. נו מילא, בתקופה הרותחת של סוף הקיץ אין לנו יותר מדי דרישות, והבידור ש"סוף רחוב אלון" מציע, התגלה כמעל ומעבר לציפיות.

המלצות לסרטים של כמה משפחות שהלכו לאיבוד בקולנוע:

אבודים בחלל (1998) משימה משפחתית חלוצית ליישוב כוכב חדש מסתבכת. בני משפחה צריכים לשתף פעולה כדי לשרוד בגלקסיה לא מוכרת.

גבעות הפחד (1977, 2006) קיצור דרך שגוי במדבר ניו–מקסיקו תוקע את משפחת קרטר בלב שממה. האזור שימש בעבר לניסויים גרעיניים, וכעת אורבת להם חבורת מוטנטים צמאי דם.

זמן (2021) משפחה מגיעה לחופשה טרופית חלומית בחוף מבודד ופסטורלי. השלווה מתנפצת כשהם מגלים שהזמן במקום חולף במהירות, ועליהם להבין מה קורה להם לפני שיהיה מאוחר מדי.