לניקי (ליאו וודל), גיבור המותחן החדש "המכוון", יש שמיעה אבסולוטית נדירה והוא מסוגל לזהות כל תו. בילדותו היה פסנתרן מחונן, אך החל לסבול מהיפראקוזיס קיצוני, תסמונת שהופכת אותו לרגיש במיוחד לרעשי סביבה עד כדי הקאה ואובדן הכרה, והוא אינו מסוגל לשאת עוד את צליל נגינת הפסנתר. בעת עבודתו ניקי פוגש שני אנשים שישנו את חייו - רותי, פסנתרנית ומלחינה מוכשרת שהופכת לזוגתו, ואורי הישראלי (ליאור רז), בעל חברה להתקנת מערכות אבטחה שבלילות גונב ממעסיקיו העשירים. כשאורי מגלה שניקי מסוגל לפרוץ כל כספת באמצעות יכולת השמיעה המוגברת שלו, הוא מציע לו להצטרף אליו.
יש משהו מקסים בקונספט המקורי של הבמאי־תסריטאי דניאל רוהר. מעין טוויסט על "סיפורו של וויל האנטינג" שמחליף את עולם המתמטיקה בעולם המוזיקה. אבל ההברקה הגדולה היא הפיכת הגיבור למכוון פסנתרים, עיסוק שמציב אותו דרך קבע היישר מול הטרגדיה של חייו כשהוא מטפל באהבה בכלי שאוצר בתוכו בד בבד את שיאי תשוקתו ואת עומקי חולשותיו. הדיסוננס הקיומי הזה הוא מעין קפיץ דרמטי שנוכח תמידית תחת פני השטח, שנמתח ונמתח וממתין לרגע שבו הכול יתפרץ. אולם עד שזה יקרה התנהלותו של ניקי, ויחד עמה התנהלות הסרט לאורך רוב המערכה הראשונה והשנייה, היא דווקא קלילה, קצבית ורומנטית ונעה לצלילי פסנתר וג'אז מקפיצים. אך הנונשלנטיות האוורירית הזו לא רק מטשטשת את צידו האפל של הסרט, היא גם עוזרת לו לדלג מעל כמה מהמורות כתיבה לא מבוטלות, כמו ההחלטה השרירותית שבנוסף ליכולת השמיעה האבסולוטית שלו, לניקי יש גם זיכרון שמיעתי פנומנלי וזיכרון צילומי מזהיר; או העובדה שלמרות הסיבה העלילתית המשכנעת לצורך האקוטי של ניקי בכסף, עדיין חסרה כאן מאוד התחבטות מוסרית כלשהי לנוכח בחירתו לבצע פשע. אבל גם אם עד כה הווייב הנונשלנטי המענג של הסרט גרם לי לסמוך על הבמאי שיצליח לנווט את הספינה הזו לחוף מבטחים, החל מנקודת המפנה שבפתח המערכה השלישית חל שינוי מבאס. ידו של התסריטאי החלה להכביד יותר מדי על מהלכי העלילה, והפכה את זרימתה חסרת המאמץ למורגשת ומהונדסת.
שיאו של הכשל מתרחש בלב המערכה האחרונה - שם, בנסותו לכרוך יחד את כל חוטי העלילה, רוהר רוקח צירוף מקרים כה מופרך, שברגע אחד שיגר אותי הרחק מעבר לגבולות השעיית אי־האמון. נדרשו לי דקות ארוכות לאסוף את עצמי חזרה לקשב. השאלה היא אם מדובר בבעיה באמת אקוטית, או שרוב הצופים הם פחות קפדנים, ודווקא ידבקו בהנאה בתפנית העלילתית המדוברת, מסתקרנים להמשיך לעקוב אחר העלילה המותחת עד להתרתה. הקונספט באמת מקורי וחכם, והשחקנים שובי לב - כולל רז שאומנם לא עושה לנו שירות הסברתי גדול בתור ישראלי עבריין ומניאק, אבל מגיש כאן תפקיד מצוין. השילוב בין קצב, מתח ורומנטיקה קלילה מתהווה לכדי מסע חביב שכיף להתגלגל איתו. אז אסכם כך: למרות כמה זיופים, חוזקותיו של המכוון עולים ומתגברים על חולשותיו, ולרובכם מצפה במחיצתו ערב נעים ומבדר בקולנוע.
הכי מעניין
המכוון ארה"ב 2025, בימוי: דניאל רוהר, 107 ד'
צליל השקט
למרות כמה תווים מזייפים, "המכוון" מציע עלילת מתח קצבית ורומנטיקה קלילה אחד המאפיינים הבולטים ב"המכוון" הוא האופן שבו הוא מכניס אותנו אל נקודת מבטו, או במקרה זה, עמדת שמיעתו של הגיבור. באמצעות עיצוב סאונד וירטואוזי שמציק ומכה באוזנינו, אנו מצליחים לחוות שבריר מאי–הנוחות ומהכאב הפיזי של הגיבור. את הטכניקות הללו לקח אל הקצה הסרט "צלילי מטאל" מ–2019, שמלווה מתופף ששמיעתו מידרדרת והולכת והוא נאלץ להתמודד עם המציאות החדשה הזו ולקבל אותה. החוויה הסובייקטיבית שהסרט מעניק לצופיו הופכת את המסע למטלטל לא רק רגשית אלא פיזית ממש. מומלץ.