לאחר ש"סופרמן" השיק בהצלחה (יחסית) את האתחול של ג'יימס גאן ליקום הקולנועי של די.סי, מגיע כעת מבחן הסרט השני. קבלו את "סופרגירל". זוהי בחירה מפתיעה של גאן, שכן ודאי היה בטוח יותר להמשיך את הרצף עם גיבור־על ידוע ופופולרי יותר. מצד שני, יש משהו טרי ומסקרן בדמות, שהפעם האחרונה שבה כיכבה בקולנוע בסרט משלה הייתה ב־1984.
הסיפור שנבחר מבוסס על הקומיקס "סופרגירל: אשת המחר" ובו יוצאת קארה זור־אל (מילי אלקוק) בעקבות הנבל שהרעיל את כלבה קריפטו. אליה מצטרפת רותי (איב רידלי) שרוצה לנקום באותו נבל על רצח משפחתה. בדרך נתקלות השתיים בקנוניה בין כוכבית אפלה לחטיפת נערות, ופוגשות את צייד הראשים החייזרי לובו (ג'ייסון מומואה). מרגע ההכרזה על הסרט, שני ליהוקים העלו עניין רב: הבמאי קרייג גילספי, יוצר סרטי אינדי שעבר לעבוד עם האולפנים הגדולים, והשחקנית הראשית מילי אלקוק, שהרשימה את כל מי צפה בעונה הראשונה (המצוינת) של "בית הדרקון". התקווה הייתה שבמאי "אני, טוניה" ו"לארס והבחורה האמיתית" הרגיש והייחודי יציע טיפול מחוספס ומעמיק לגיבורה, כשאלקוק המעולה מספקת את יכולות המשחק הנדרשות. אולם כתמיד, משאלות הלב נתקלות במציאות ההוליוודית. התסריט של אנה נוגיירה כן עושה שירות טוב לקארה בהצגת סיפור המקור שלה. בעוד סופרמן הגיע לכדור הארץ כתינוק ולא הכיר את קריפטון, קארה זכתה לגדול במשך רוב חייה על אי הניצולים הקרפיטוניים ששרד את התפוצצות הכוכב, וצפתה בהוריה ובשארית עמה גוססים למוות לפני שחייה ניצלו. הטראומה הזו עיצבה את אופייה והפכה אותה למרירה, עוקצנית ואלימה - שונה בתכלית מבן דודה האופטימי. אלא שלמרות הבסיס המצוין הזה ועל אף הבחירה בסיפור שחומריו האפלים מגרים את כל הקצוות החשופים של קארה, אף אלמנט אינו זוכה לפיתוח מספק. אנו מבינים את העצב והבדידות שלה אך נותרים עם לא יותר מקלישאת הצעירה הכעוסה בעלת יצר ההרס העצמי שזוכה לבסוף להכיר בייעודה כגיבורה. הסרט הזה היה צריך להיות אלים וקמאי יותר, ולהעביר את גיבורתו במסע תובעני ומצלק - פיזית ונפשית - שבסופו תיחצב מתוכה החלטה כנה אם להיות או לחדול.
אלקוק משתדלת מאוד. טהרני קומיקס אולי יטענו שחסרה לה הפיזיות הנדרשת לתפקיד, אך היא ממשיכה להוכיח את כישוריה כשחקנית ובהחלט מהווה את הגורם המוצלח ביותר בסרט. לובו של מומואה, חוששני, מתגלה בעיקר כפונקציה מיותרת שהתסריט לא סיפק לה סיבה ראויה להיות כאן. אז אם נאלצנו לוותר על מורכבות לטובת החוויה הקיצית, לפחות נהנה מהספקטקל ומאקשן מסעיר, נכון? הלוואי. בניית העולם חסרת אופי וממוחזרת לעייפה מכל סרט דומה בז'אנר, במיוחד "שומרי גלקסיה" וסצנות הפעולה מסתכמות בבליל של התגוששויות וקרבות סתמיים ללא כוריאוגרפיה מלהיבה, העמדות מקוריות או אפילו רגע אחד של ניצוץ וירטואוזי. סופרגירל הוא לא סרט נוראי או מביך, הוא פשוט שעטנז סתמי של אלמנטים מוכרים שמולחמים יחד ללא טיפת השראה. היקום הקולנועי החדש של די־סי חייב להתאמץ הרבה יותר.
הכי מעניין
סופרגירל ארה"ב 2026, בימוי: קרייג גילספי 110 ד'
עופי מפה
לסופרגירל פשוט לא הולך בקולנוע. גם סרט הסולו הראשון שלה מ–1984 היה אכזבה מכל בחינה. "סופרמן 3" מ–1983 כבר הראה סימני היחלשות של הזיכיון, אבל אף אחד לא הכין את המפיקים לכישלון הקופתי של "סופרגירל", למרות ההרכב של צוות השחקנים המכובד שכלל את פיי דאנאווי, פיטר או'טול ומיה פארו. הדבר הטוב ביותר בסרט גם אז, היה השחקנית הראשית - הלן סלייטר. הכישלון הוביל למכירת הזיכיון לקבוצת קאנון, שחיסלו סופית את סופרמן הקולנועי לשנים רבות.