האולפן הישראלי הקטן שכבש את הוליווד

בשנות ה־80 וה־90 של המאה ה־20, לצד הלוגואים ההוליוודיים הגדולים של יוניברסל, פוקס ה־120 ופרמאונט, כיכב על מסכי הקולנוע והטלוויזיה גם לוגו כחול אחד עם אנימציה וסאונד שכל ילדי האייטיז והניינטיז (לפחות הבנים שבהם) יזהו מיד. לכבוד יום העצמאות, יוקדש המדור החגיגי לאחד מסיפורי ההצלחה הישראליים הגדולים, המשפיעים וגם המופרעים ביותר בתולדות הוליווד המודרנית. אני מדבר כמובן על חברת "קאנון גרופ" תחת הנהגתם של בני הדודים מנחם גולן ויורם גלובוס, הראשון, במאי מוכשר בעל חזון גדול וחוצפה עוד יותר גדולה, השני איש עסקים ממולח. בין השנים 1979-1989, הפכו השניים חברת הפקות פושטת רגל שהוקמה עוד ב־1967 לאימפריה קולנועית ייחודית שהצליחה לערער את שיטות האולפנים הגדולים עם מודלים עסקיים חדשניים שקיימים עד ימינו. אבל יותר מכול, האולפן הקטן של שני הבולדוזרים הישראלים היה לאחד המשפיעים והבולטים על שוק סרטי הפעולה של שנות ה־80, כשגידל, פיתח ואף גילה כמה מכוכבי האקשן האהובים ביותר בקולנוע האמריקאי.

קניית תסריטים זולים

לאחר שכבשו את השוק המקומי בשנות ה־70 עם הפקות כמו סלאח שבתי, קזבלן, מבצע יהונתן וסרטי אסקימו לימון, פנו גולן וגלובוס לשוק הסרטים הגדול בעולם וקנו את "קאנון גרופ", אולפן עצמאי קטן בדרך לפשיטת רגל, תמורת חצי מיליון דולר בלבד. מהר מאוד בנו השניים לאולפן מוניטין של בית הפקות ממזרי שמייצר הרבה, בקצב מסחרר ומתבסס על אגרסיביות מסחרית. פס היצור הקדחתני החל בקניית תסריטים זולים, פיתוח מהיר להפקה והיצמדות לז'אנרים מסחריים מוכחים. המודל העסקי שלהם היה סוג של הימור מתמשך - קאנון היו מרימים שלטי חוצות ענקיים בפסטיבל קאן לסרטים עתידיים ולמעשה מכרו זכויות הפצה עוד לפני שצולם פריים אחד מהסרט המדובר. בכסף הזה הם פנו לממן את ההפקה עצמה. הסרטים צולמו במהירות, לעיתים תוך שבועות ספורים כדי להוזיל עוד יותר את העלויות. לא כל הסרטים הצליחו קופתית, אבל הרווחיים שבהם עזרו לממן גם את הכושלים. וככל שהיו הצלחות גדולות יותר, כך נפתחו אפשרויות הפקה נוספות.

הבהלה לזהב

לצד פס הייצור המרכזי של סרטי ז'אנר, גולן וגלובוס שאפו גם להכרה אמנותית וניסו לנפוח נשמה בעשייתם דרך שיתופי פעולה עם במאים אוֹטֶרים ונוכחות בפסטיבלים הגדולים. בהפקות האיכות המרשימות שהשתתפו בהן היו "נחשולי אהבה" (1984) של ג'ון קסאווטס, שזכה בדוב הזהב בפסטיבל ברלין; "התקיפה" (1986), דרמה הולנדית על טראומת השואה שזכתה בגלובוס הזהב ובאוסקר כסרט הזר הטוב ביותר; "עכבר הבארים" (1987), הדרמה של בארבט שרודר לפי כתבי צ'רלס בוקובסקי; ו"המלך ליר" (1987) העיבוד המופרע של ז'אן לוק גודאר לשייקספיר, שנהנה מתהילת הבמאי האגדי אך היה לכישלון מסחרי.  

לחלוש על כל הז'אנרים

אולם העיקר, כאמור, היו סרטי הז'אנר בדגש על סרטי פעולה כשלצידם גם סרטי ריקוד, סרטי נינג'ות, פנטזיה ואימה שהביאו לאולפן הצלחות ענק. קאנון גרופ הפכו את עצמם לבית של גיבורי הפעולה הגדולים של האייטיז עם הפקת עשרות סרטי אקשן זולים, אלימים ומדממים. אמנות גדולה לרוב לא היתה שם, אך התוכן האלים, המוגזם והלא מתנצל, קלע בול לטעמו של קהל היעד הצמא לבידור חסר יומרות. קאנון החתימו כוכבי עבר כמו צ'רלס ברונסון עימו הפיקו את סדרת המשכוני "משאלת מוות" המצליחה; תרמו לביסוסם של כוכבי ענק של התקופה כמו סילבסטר סטאלון עם "קוברה" (1986), הסרט המצליח ביותר בתולדות האולפן ו"מעבר לשיא" (1987); הפכו שחקנים מוכרים לכוכבי ענק כמו צ'אק נוריס ז"ל שהפך לשחקן המזוהה ביותר עם האולפן עם סדרות סרטי "מחץ הדלתא", ו"נעדרים"; יצרו כוכבי ז'אנר כמו מייקל דודיקוף עם סדרת סרטי "נינג'ה אמריקאי"; ונתנו את ההזדמנות הגדולה הראשונה לשחקן שיהפוך לכוכב בינלאומי- ז'אן קלוד ואן דאם בסרט "ספורט הדמים" (1988). הרוב המוחלט של הסרטים הללו נקטל עד דק, ובצדק, על ידי המבקרים, אבל הקהל, במיוחד הבינלאומי, נשבה בקסם המחוספס של תוצרי האולפן.

לצאת מחוץ למסך

באמצע שנות ה־80 קאנון הגיעה לשיאה, כשב־1986 בלבד הפיק האולפן לא פחות מ־43 סרטים (!). האולפן אף רכש זכויות על זיכיונות יוקרתיים כמו ברבי וספיידרמן (אז הם עוד היו זולים יחסית) ועשה מהלכים גם מעבר לתחום הפקת הסרטים, עם רכישות של רשתות בתי קולנוע באירופה וספריות סרטים עצומות. אלא שלכל מסיבה יש גם סוף, ועם השאפתנות הקולנועית הגיעה גם סדרה של כישלונות כואבים שהחלו את התדרדרותו המהירה של האולפן בחציו השני של העשור. מיותר לציין שהסרטים המתוכננים על ברבי וספיידרמן לא זכו לראות אור בקאנון, ונאלצו לחכות עוד שנים לא מעטות לפני שקרמו עור וגידים על מסכי הקולנוע במסגרת הפקות של אולפנים אחרים.

המדרון התלול

את נפילתה של קאנון יש לייחס למספר גורמים שהובילו לבסוף לקריסתו של המודל הכלכלי המדובר שלהם. המרכזי שבהם הוא חטא ההיבריס - לאחר שנים של הצלחה כבירה בשוק הבי־מוביז הזולים, גולן וגלובוס קיבלו תיאבון והחליטו לנסות לקפוץ לליגה של האולפנים הגדולים תוך לקיחת סיכונים תקציביים שפוזרו בחיפזון על כוכבים הוליוודיים וזיכיונות מוכרים. התוצאה - שלוש הפקות ענק (בסדרי הגודל של קאנון) שהפסידו ממון רב: "מעבר לשיא", שעבורו קיבל סטאלון סכום חסר תקדים באותם הימים - בין 10 ל־12 מיליון דולר (תלוי את מי שואלים), "שליטי היקום" (1987) עם דולף לונדגרן שנעשה לפי הזיכיון האהוב של הי־מן (שממש הקיץ יראה ניסיון הוליוודי נוסף לעיבוד לייב אקשן יקר), ו"סופרמן 4" עם כריסטופר ריב, שתקציבו המיועד נחתך בחצי והתוצאה המחפירה הצליחה לחסל לשנים רבות את אחד הזיכיונות היוקרתיים והאהובים של התקופה. הכישלונות הללו היו כה צורבים, עד שאפילו הצלחתו האדירה של "ספורט הדמים" מ־1988, שהכניס 50 מיליון דולר על תקציב צנוע של כשני מיליון דולר, כבר לא יכלה להושיע. וכאילו זה לא היה מספיק, התנהלות פיננסית בעייתית של האולפן גררה חקירה של הרשות לניירות ערך האמריקאית שערערה עוד יותר את אמון השוק בו. עם החרפת המשבר, נאלצה קאנון למכור נכסים מרכזיים ולבטל הפקות ושיתופי פעולה מבטיחים. בסופו של דבר חדלה החברה לפעול כישות עצמאית ב־1994.  

חרוטים בלבבות

הסיפור של קאנון הפך במרוצת השנים למעשיית אזהרה הוליוודית על הסכנות שבהתרחבות אגרסיבית. יחד עם זאת, כמה מהמודלים העסקיים של האולפן השפיעו על התעשייה כולה והם ממשיכים לשמש חברות הפקה עצמאיות עד ימינו. אצל הקהל, לעומת זאת, הנרטיב הרבה יותר חד־משמעי.לקאנון גרופ יהיה לעד מקום חם בליבם של מיליוני מעריצים, בזכות תרומתו למורשת ז'אנרי הבי־מוביז האהובים; בזכות כוכבי הפעולה שלו שהפכו לנכסי צאן ברזל של עולם הקולנוע; וכמובן - בזכות אינספור השעות של עונג חסר בושה שסרטיו העניקו לעולם. בסופו של דבר, אף אחד לא יכול על צ'אק נוריס.