"המנט", של הבמאית זוכת האוסקר קלואי ז'או ("ארץ הנוודים"), מבוסס על ספרה של מגי או'פרל (שאף כתבה את התסריט יחד עם ז'או) והיא מעין ביוגרפיה ספקולטיבית על פרק בחייו של ויליאם שייקספיר. בבסיסו נקודת מוצא מעניינת - שם המחזה "המלט", היה זהה בתקופה המדוברת לשם בנו היחידי של שייקספיר, המנט, שנפטר ממחלה בגיל 11. מכאן, או'פרל מפתחת תאוריה שכתיבת המחזה שימשה עבור המחזאי כלי לעיבוד והתמודדות עם האובדן.
העלילה מלווה את ויל הצעיר (פול מסקל המצוין) ואשתו אגנס (ג'סי באקלי, שכנראה תיקח השנה אוסקר מוצדק על תפקידה) דרך התאהבותם והקמת משפחתם. לזוג נולדו שלושה ילדים: סוזנה הבכורה והתאומים ג'ודית והמנט. המשפחה חיה בכפר, ואילו ויל נוסע לתקופות ארוכות ללונדון כדי להתפרנס. ברקע אנו למדים על קיומה של מגפה באנגליה. בזמן אחד ממסעותיו של ויל, המנט חולה ומת בייסורים, אך ויל מגיע לביתו באיחור וואינו זוכה להיפרד מבנו. למורת רוחה של אגנס השבורה הוא נאלץ לשוב ללונדון. כאשר מגיעה ההודעה על הצגת בכורה של מחזה חדש שוויל כתב ושמו "המלט", אגנס יוצאת ללונדון כדי לראות במה מדובר.
החל מהקרנת הבכורה, הסרט זוכה לתשבחות על איכויותיו ובראשן המסע הרגשי הממוטט שהוא מציע בנוגע לאובדן. הסרט אכן מצוין, אבל כדאי לצנן מעט את הסופרלטיבים שיוצרים ציפייה לא מדודה לדרמה רגשית סוחפת, כשלמעשה, המנט, האמנותי והנטורליסטי מאוד של ז'או, מתנהל ברובו באיטיות כמעט נטולת אירועים. אנו מלווים את חיי המשפחה כפיסת חיים אותנטית. ז'או מחברת אותנו אל אהבתם של בני הזוג ואל הקשר העמוק אל ילדיהם, אך מלבד קומץ סצנות טעונות אין כמעט דרמה. רק ברבע האחרון, לנוכח הטרגדיה המדוברת, העלילה מתכנסת אל השיא שנבנה בקפידה ועמו ז'או משלימה גם את הדיון שהיא מעוניינת לקיים בדבר כוחה של האמנות. היא בוחרת לעסוק קודם כול במי שמשלמים את המחיר על הטוטאליות שהאמנות דורשת מהאמן.
הכי מעניין
אגנס היא הגיבורה הראשית, ויחד איתה אנו חווים את הקשיים שהיא נאלצת לעבור ללא בעלה. הדגש המרכזי הוא על צער גידול הילדים והחשש התמידי לחייהם בתקופה שבה מוות בגיל צעיר היה שכיח. דרך הקורבן הזה, ז'או מובילה אותנו אל הרעיון המרכזי - כוחה הגואל של האמנות ככלי לטיפול בנפש; יכולתה לעבד כאב ואובדן ולזכך מהם ביטוי שתכליתו הענקת נחמה, פרידה אחרונה והשלמה, לא רק עבור האמן אלא גם עבור הקהל שמסוגל לחוות דרך היצירה מסע שלם ולהזדהות עם כל מנעד הרגשות הפרטי של יוצרה.
הסצנה האחרונה, המתקיימת במהלך הצגת הבכורה של "המלט", היא מופת של טוויית ושזירת קליימקס דרמטי ותמטי והיא זו שסחפה בעוצמותיה את המבקרים. ז'או ואו'פרל יוצקות בה, תוך שימוש בטקסטים ובהעמדות השייקספיריים, ניואנסים ועומקים רגשיים של טיפול פסיכולוגי שלם שעוברים מן הגיבורים אל קהל המחזה שבסרט ומהם אל הקהל הצופה באולם. רק קחו בחשבון שגם ברגעי השיא הללו, ז'או מפגינה איפוק ומורכבות שידרשו מכם ריכוז ותשומת לב. השקיעו את המאמץ, והמנט ייגע בנפשכם.
לצפות או לא לצפות
קיבלתם חשק להשלים חסך תיאטרלי? קבלו שלושה עיבודים קולנועיים ל"המלט":
המלט (1948): לורנס אוליבייה ביים את הגרסה הקלאסית, גם אם מקוצרת, ואף כיכב בה. הסרט ואוליבייה זכו באוסקר.
המלט (1990): הבמאי פרנקו זפירלי רצה לקרוץ לקהל צעיר. מל גיבסון לוהק לתפקיד הראשי והעלילה נהנית מקצב מהיר ומדגש על האקשן.
המלט (1996): הגרסה בכיכובו של קנת בראנה הצעיר היא העיבוד הקולנועי הראשון המלא למחזה, על טהרת מילותיו של שייקספיר, ואורכה 4 שעות. למיטיבי לכת.