מסעם המשותף של הבמאי־תסריטאי נואה באומבך ונטפליקס נמשך עם "ג'יי קלי" החדש, הרביעי ברשימה שכוללת כבר את "סיפורי מאירוביץ'" ו"סיפור נישואין" המצוינים ו"רעש לבן" הבלתי נסבל. כישלונו של הרעש היומרני העלה ספק באשר ליכולתו של באומבך לפרוץ את שבלונת הדרמות האנושיות הקטנות והאותנטיות שהוא מזוהה איתן וליצור בקנה מידה גדול יותר. לכן טוב שהסרט החדש לוקח צעד לאחור ומסתפק במקום טוב באמצע - עם סיפור קטן ואישי אך יותר תחכום קולנועי. התוצאה החביבה לא תטלטל את עולמכם אך היא מעניינת דיה להצדיק את זמנכם.

ג'יי קלי (ג'ורג' קלוני) הוא כוכב קולנוע הוליוודי מצליח אך חש ריקנות בחייו. מפגש לא צפוי עם חבר מעברו מטלטל את עולמו וגורם לו להבין שבחירתו בחיי הפרסום באה על חשבון הדברים החשובים בחיים כמו משפחה וחברים. הוא מחליט לנטוש הכול ולצאת לאירופה בעקבות בתו שמטיילת שם עם חבריה, ועל הדרך להיות אורח הכבוד של פסטיבל קולנוע איטלקי. המסע יאלץ את ג'יי להתמודד עם השלכות מעשיו ולראשונה גם להכיר את עצמו באמת.

זה כמובן לא מקרי ששמותיהם של כוכב הסרט ובן דמותו הכוכב בסרט חולקים את אותם ראשי תיבות. "ג'יי קלי" אינו ביוגרפיה של קלוני, אך באומבך מבקש להתחבר לפרסונה הציבורית שלו כדי לעזור בטשטוש הגבולות בין מציאות לבדיה בשני רבדים - במציאות שלנו, בין קלוני האמיתי ובין התפקיד שהוא מגלם בקולנוע; ובתוך עולם הסרט, בין קלי הכוכב שחייו מהונדסים בידי צוות מיומן של עוזרים ויועצים ובין קלי האדם שימצא את עצמו מתקלף משכבה ועוד שכבה של הגנה במסע לגילוי עצמי.

הרעיון הזה של טשטוש הגבולות ממשיך להופיע כמוטיב נרטיבי וסגנוני לאורך הסרט כולו. כך, כשקלי נזכר באירועים מעברו, הגישה אליהם מתרחשת באמצעות הטריק הקולנועי הברגמני של מעבר פיזי מהמציאות אל מרחב הזיכרון; ובמערכת היחסים המורכבת שלו עם מנהלו האישי רון (אדם סנדלר הנהדר) - שלאורך עשרות שנים בחר תמיד להציב את טובת מעסיקו לפני זו שלו - מיטשטשים כל העת הגבולות בין חברות, יחסי עבודה וכל מה שביניהם.

ראינו לא מעט סרטים חושפניים על הוליווד וכאלו שבהם מביט הגיבור על חייו ממרום גילו ומבין שהחמיץ את הדברים החשובים. "ג'יי קלי" אינו מציע כיוון חדש שטרם הכרתם, או מאמיר לשיאים של רגש או תבונה. אבל טשטוש הגבולות, ששזור בכל רבדיו ומגיע לשיאו בסצנת סיום שמציגה מחווה קולנועית לשחקן ג'יי קלי אך כוללת בפועל קליפים מתוך סרטיו של ג'ורג' קלוני, מתגלה גם ככלי חשוב שעוזר לנטרל את מוקש הצפייה המסוכן ביותר: הציניות שמגיעה עם ים הקלישאות הקיימות בז'אנר. הוא עושה זאת בכך שהוא למעשה אומר לנו: "היי, זו אומנם קלישאה קולנועית משומשת, אבל ככה זה גם בחיים". או לפחות בחייהם של כוכבי קולנוע.

ג'יי קלי, ארה"ב 2025, בימוי: נואה באומבך, 132 דקות