לפני כשבועיים שוחרר הקדימון הראשון לסרט שיבוסס על "זריחה על האסיף" – הפריקוול השני בסדרת "משחקי הרעב", שמתרחש 24 שנים לפני אירועי הספר הראשון באחת מסדרות הספרים (והסרטים) המצליחות ביותר בעולם בשנים האחרונות. מיליוני אנשים כבר צפו בקדימון, וזו הזדמנות מצוינת לביקורת על הספר, שראה אור בעברית במרץ בשנה שעברה וטרם זכה אצלנו להתייחסות ראויה.
אם ביליתם את העשור וחצי האחרונים במערה, להלן סקירה קצרצרה על "משחקי הרעב": העלילה מתרחשת ב"פאנם", השתלשלות דיסטופית של ארצות־הברית, שלאחר מלחמה גדולה מחולקת למחוזות שכל אחד מהם אחראי על ענף ייצור אחר. על המחוזות שולט הקפיטול, שתושביו מושחתים מרוב שפע, נתונים לחסדיהן של אופנות משונות, ונמצאים במרדף תמידי אחר שעשוע. האזרחים העניים במחוזות השונים נתונים תחת מגף הברזל של הקפיטול, ואירוע שנתי מזעזע ממחיש את הכניעה שלהם בפניו: על כל מחוז לשלוח נער ונערה שנבחרים בהגרלה אקראית להתחרות ב"משחקי הרעב", המצולמים ומשודרים בכל רחבי האימפריה. במסגרת המשחקים הללו, 24 נערים ונערות מושלכים לזירה אכזרית של תחרות הישרדות, והאחרון שנשאר בחיים מוכתר למנצח.
המחברת, סוזן קולינס, העידה שההשראה למשחקי הרעב נלקחה מתוכניות הריאליטי העכשוויות ומקרבות הגלדיאטורים ברומא העתיקה, וזוהי אכן הכלאה ממצה של השניים. אף שמפרידות ביניהם שנים רבות ושכבות של עדכון ותחכום, שניהם מבוססים על העונג שאנשים שואבים מצפייה באנשים מקיזים דם מאנשים אחרים, פיזית או מטאפורית.
הכי מעניין
זריחה על האסיף סוזן קולינס מאנגלית: יעל אכמון כנרת זמורה דביר 368 עמ' | צילום:
ספרי "משחקי הרעב" מבצעים מול הסוגיה הזו שתי תנועות הפוכות. הם מביעים כמובן ביקורת על המשחקים, וגיבורי הספרים נאבקים כדי למגרם. מנגד, הסיבה שהספרים עובדים היא משחקי הרעב עצמם. מתקדמים ככל שנהיה, האלימות מושכת את הטבע האנושי. הקריאה בספרים הללו איננה מהווה התנגדות למשיכה הזו, אלא היענות אליה. הספרים מוחים על האלימות, אך תיאורה המפורט הוא סוד ההצלחה שלהם.
בספר הראשון בסדרה, ״משחקי הרעב״, קטניס מתחרה בסבב ה־74 של המשחקים. ב"התלקחות", היא ופיטה מתמודדים שוב בסבב ה־75. ב"עורבני חקיין", השלישי בסדרה, אין משחקי רעב, אבל המלחמה על הקפיטול מזכירה אותם מבחינות רבות, ואחת הדמויות גם מציינת זאת בתחילת הקרב, כשהיא אומרת לרעיה לנשק: "ברוכים הבאים למשחקי הרעב ה־76".
"בלדה לנחשים וציפורי שיר", הפריקוול הראשון שמייצר סיפור רקע לנשיא סנואו, מתרחש סביב משחקי הרעב ה־10. והנה ספר נוסף בסדרה, עם משחקי רעב נוספים: הפעם זהו הסבב ה־50, שבו מתחרה המדריך המיתולוגי של קטניס ופיטה מהספרים הראשונים. האם הפורמט המחריד שהגתה קולינס מוצלח עד כדי־כך שהיא אינה יכולה לחבר ספר בלעדיו? האם לספריה אין סיכוי להצליח בלי להשתמש בתחרות הנוראה שקטניס מתאמצת להשמיד?
סוף ידוע מראש
"זריחה על האסיף" מתמקד בדמותו של היימיטץ', שבתחילת הספר הראשון בסדרה אנחנו פוגשים כאלכוהוליסט נרגן, פרנואידי ואומלל. כאן אנחנו מכירים אותו 24 שנים קודם לכן: נער בן 16, חזק ובריא נפשית, חברותי ושמח – ומאוהב מאוד. בת זוגו היא הנערה לנור דאב, מבנות הלהק, מעין גרסה של קהילת הצוענים. כמו קטניס, הוא נשלח למשחקים אף שלא עלה בהגרלה. הנער שכן עלה בהגרלה מנסה לברוח, ונרצח. בהתפרעות שנוצרת לנור נקלעת לסכנה, הוא עט להגן עליה, ומוצא את עצמו נקרא אל הבמה ונשלח אל הקפיטול. שם הוא מושלך אל המשחקים, שלרגל שנת היובל להיווסדם מתרחשים במתכונת כפולה: 48 מתחרים בזירה במקום ה־24 הרגילים. הזירה הפעם חולנית במיוחד: התפאורה נראית ארץ חלומות ורודה וידידותית, אך כל צמח יפה הוא רעיל וכל חיה חמודה - קטלנית. על הרקע הזה, היימיטץ' יוצא לדרך ומנסה לשרוד.
הבעיה העיקרית בכתיבת פריקוול, וכזה שאינו רחוק בזמן רב מן הסדרה המקורית, היא שהכול ידוע מראש. קוראי הסדרה כבר יודעים שהיימיטץ' ינצח במשחקים, ויודעים גם איך, כיוון שב"התלקחות" קטניס ופיטה צופים בסרט הסיכום של הסבב הזה. הקוראים יודעים איך המשחקים ייראו, מה יחכה להיימיטץ' בזירה, עם מי ייפגש ועם מה ייאלץ להתמודד. ואם כל הידוע מראש הזה לא מספיק, קווי עלילה רבים כאן יצוקים בתבנית של הספר הראשון. כמו קטניס, גם היימיטץ' הוא יתום מאב, אח גדול שמפרנס את משפחתו. גם הוא חובר בזירה דווקא למתמודדת צעירה וחלשה, גם הוא פוגש מתמודד גדל־גוף ממחוז 11 שאינו בן בריתו אבל חס על חייו – והרשימה מתארכת.
בספרי־הקדם של סדרות אחרות, כמו "אש ודם" שמקדים את "שיר של אש ושל קרח", או "מלאך מכני" שמקדים את "עיר של עצמות", המחברים (גר"ר מרטין וקסנדרה קלייר, בהתאמה) בחרו ללכת אחורה יותר בזמן כדי להגיע לתקופה שאומנם יש בה רלוונטיות למתרחש בספר המקורי, אבל יש בה גם מספיק מרחק כדי לייצר פתח ללא נודע.
כאן קולינס מתמודדת עם האתגר בדרך אחרת. הסרט על המשחקים שבהם ניצח היימיטץ' נערך על ידי הקפיטול, ועל כן הושמטו ממנו חלקים מרכזיים. העלילה מתמקדת בהם ומתארת את האופנים שבהם הגיבור נאבק במערכת ומנסה לחבל במשחקים ולקרוא למרד, שיצליח לצאת לדרכו לבסוף רק 25 שנים אחר כך. הפתרון הזה עובד חלקית: מצד אחד, הוא מפתיע ומספק טוויסטים מעניינים. מנגד, הקורא יודע בחדות שלא משנה מה הגיבור האמיץ ינסה לעשות, בסופו של דבר יצטרכו לקרות בסיפור הדברים שיהפכו אותו לאיש ההרוס שקטניס תפגוש שני עשורים ומחצה לאחר מכן.
העלילה לא מצליחה לצלוח את המחסום הזה. אומנם היצירתיות הנפלאה של המחברת מגיעה גם כאן לידי ביטוי ומייצרת רגעים לא צפויים, אבל לא מצאתי את עצמי שומטת את הלסת כפי שקרה לי בספרים הקודמים. אף שלא חסרות בו התרחשויות מרתקות, אין בספר נקודות מפנה עוצרות נשימה כמו אלה שפוזרו בשפע בסדרה המקורית.
מה שכן עובד מעולה זו הסנטימנטליות. קולינס מפגישה אותנו עם הדמויות האהובות בגרסה המוקדמת שלהן, בקריצה עדינה ולא נמרחת. מבעד לעיניו של היימיטץ' אנחנו רואים את אביו של קטניס מחזר אחר אימה, את דודתה של מאדג' עונדת את סיכת העורבני החקיין, את אפי טריקנט, המגישה הבלתי נסבלת, בגרסה צעירה, מועילה ונמרצת. גם דמויות לא מוכרות בנויות בצורה עגולה ומעניינת, בהם ויאט, מתמודד נוסף ממחוז 12, בן לאב שפועל בתעשיית ההימורים השפלה סביב המשחק. הוא לוקח חלק בעסק המשפחתי אבל מנסה גם להיות נער הגון, והמאבק הפנימי שלו, אף שאינו חלק מרכזי מהעלילה, מרתק ונוגע ללב.
על אף ההסתייגויות, זהו ספר נהדר. הכתיבה של קולינס זורמת וסוחפת, וקשה להניח את הטקסט מהיד. המשחקיות שבעזרתה היא פועלת בתוך העולם שהגתה עובדת טוב, השפה ציורית, והדמיון לא יודע גבול – וזאת על אף הסוף המדכא והידוע מראש. היימיטץ' הצעיר הוא גיבור אהיב ביותר, ועל אף כל פיתולי העלילה היא שומרת על מהימנות פנימית.
סדרת משחקי הרעב הפכה לתופעה תרבותית נרחבת, והשפיעה רבות על ספרות הנוער. קראתי ונתקלתי בהרבה מאוד כותרים שניסו לשחזר את התבנית המצליחה או את התמות המרכזיות מתוכה, רבים מהם רבי מכר אף הם. "זריחה על האסיף" זכה להצלחה עולמית, והעיבוד הקולנועי שלו מצוי בתהליכי צילום מתקדמים (הלורד וולדמורט, כלומר רייף פינס, ישחק את סנואו). קשה להתווכח עם הצלחה בסדר הגודל הזה. ובכל זאת, הייתי רוצה לראות את קולינס מנתבת את הכישרון הרב ואת היצירתיות יוצאת הדופן שלה אל משהו חדש, נטול משחקי רעב.