אדגר רייט מביא הרבה פאן ב"הנרדף" אבל לא מצליח ליצור ערך מוסף

ב־1982 פורסם רומן המתח "הנרדף" מאת ריצ'רד בקמן, שם העט של סטיבן קינג, המתרחש בעולם הדיסטופי של 2025. גיבורו נאלץ להשתתף בתוכנית ריאליטי קטלנית שמשתתפיה ניצודים על ידי חבורת רוצחים ועליהם לשרוד כמה שיותר זמן. היצירה הביקורתית־חברתית הזו חזתה רעיונות רבים: מתרבות הריאליטי של ימינו ועד השימוש במדיום הטלוויזיוני כאמצעי לשליטה בהמונים. ב־1987 יצא לספר עיבוד קולנועי חופשי למדי בכיכובו של ארנולד שוורצנגר שאף הוא השתעשע בחיזוי עתיד החברה, אך היה בעיקר סרט פעולה שוורצנגרי טיפוסי. כעת, בשנה שבה מתרחשים אירועי הספר העתידיים, מגיעה גרסה קולנועית החדשה של הבמאי אדגר רייט ומבטיחה להיות נאמנה בהרבה למקור הספרותי ולמסריו.  

בעולם שנשלט על ידי תאגידי מדיה אכזריים, בן ריצ'רדס (גלן פאוול) מפוטר מעבודתו בשל ניסיון להילחם למען זכויות חבריו העובדים. בתו חולה מאוד, וכדי להרוויח די כסף כדי לדאוג לה לטיפול רפואי, הוא מחליט לנסות להתקבל לתוכנית הטלוויזיה התאגידית הפופולרית ביותר - "הנרדף", שבה המשתתפים מנסים לברוח מקבוצת ציידים אכזרית כשכל העולם מושפע לשנוא אותם ולסייע בלכידתם. אם בן ישרוד 30 יום, הוא יוכל להרוויח מיליארד דולר. כמותחן פעולה דיסטופי, הנרדף אינו מאכזב. לרייט ("סקוט פילגרים", "בייבי דרייבר") יש חוש ויזואלי רב המצאות והוא יודע להניע אקשן קינטי ומעניין; ופאוול הכריזמטי מציג גיבור זועם ורב־תושייה שמצליח לסחוף בקלות אהדה ואמפתיה. אולם רייט ופאוול נכנסו לפרויקט הזה לא רק כדי להציע אקשן מגניב לחבר'ה. מטרתם העיקרית הייתה לספק מוצר מתוחכם שמשכיל לעדכן את הביקורת החברתית של הספר לימינו. לצערנו, זהו המקום שבו הסרט רחוק מאוד מלממש את הפוטנציאל הגלום בחומריו.

הרובד הסאטירי, שמציג בהגזמה יתרה את עולם המדיה הנצלני, המתעתע וחסר הרחמים, בהחלט מבדר מאוד, אבל מתוחכם הוא לא, והאמת, גם לא מספיק מעודכן. במציאות של ימינו, הרוויה באלגוריתמי רשתות חברתיות מוטי אג'נדות ויכולות בינה מלאכותית מבהילות, אנחנו כבר מזמן שקועים בתוך תרבות של ריבוי מסכים ותכנים שמנסים לעצב את תודעתנו על כל צעד ושעל. מול אלו, עולם הסרט, שבו כולם צופים בתוכנית טלוויזיה אחת, נראה אנכרוניסטי לגמרי, וחשיפת פעלולי עריכת ה"פייק ניוז" היא הכי "אולד ניוז". קשה להתעלם מהדמיון של הנרדף לכמה מסרטיו האדירים של פול וורהובן, כמו "רובוקופ", "זיכרון גורלי" ו"גברים בחלל", שהתהלכו בטריטוריה ז'אנרית וביקורתית דומה. אולם וורהובן הבין משהו שרייט מפספס. הסאטירה היעילה ביותר היא זו שמתגנבת מאחורי הגב; זו שבמבט ראשון עשויים אפילו להחמיצה, אך מרגע שמבחינים בה, אי אפשר יותר לצפות בסרט בלי ליהנות מהערך המוסף הנבון שהיא מקנה לו. בהנרדף, לעומת זאת, הסאטירה נדחפת בכוח וממש מכריחה את הצופה להשתעשע ולחשוב עד כמה היא חכמה ושנונה. בכך היא מאבדת את רוב כוחה להציע לצופה חומר אמיתי למחשבה, ונותרת לא יותר ממשיכת מכחול צינית פשטנית. מרייט השנון ציפינו ליותר, אבל לפחות את הפאן הוא מספק ובגדול.

ליל הציד

הרעיון של ציד אדם הוא סוגה ותיקה מאוד בקולנוע. הנה כמה המלצות:

המשחק המסוכן ביותר (1932) צייד פסיכופט תוקע במכוון יאכטה מפוארת באי מרוחק ומתחיל לצוד את נוסעיה לשם שעשוע.

מטרה קשוחה (1993) ג'ון וו מביים את ואן–דאם בקלאסיקת אקשן שבה חיפוש אחר אב נעדר חושף משחק אמיתי וחסר רחמים.

מי שעומד מאחוריי (2019) ליל כלולות מקבל תפנית אפלה כשהכלה נאלצת לשרוד את הלילה בעוד בני משפחתו של בעלה מנסים להורגה.