"אף אחד לא מתאבל על המרשעת" - על הסרט דווקא צריך להתאבל

נראה שמאז הנוקמים לא היה כזה רעש עולמי סביב יצירה קולנועית כמו סביב מרשעת – העיבוד הקולנועי למחזמר מצליח וישן מברודווי על סיפורה האישי של המכשפה הרעה מהקוסם מארץ עוץ. אלפבה, וגלינדה שמגלמות סינתיה אריבו ואריאנה גרנדה בהתאמה, פיירו, בוק, נסה, הקוסם ושאר הדמויות נכנסו מיד ללב של כל צופה, ויחד עם השירים, הקסם באוויר והיח"צ הפנומנלי, מרשעת הפכה לתופעה, ואפילו באה עם בונוס: לא סרט אחד, כי אם שניים. המערכה הראשונה והשנייה של המחזמר פוצלו לשני חלקים שצולמו יחד ויצאו בהפרש של שנה, וזה פחות או יותר הקשר היחיד בניהם.

בתחילת הסרט הראשון שרים אנשי ארץ עוץ בהתלהמות "אף אחד לא מתאבל על המרשעת". אבל יש להתאבל על מרשעת 2, או אם להיות מדויקים, על ההתרסקות שבאה אחרי הזינוק המטורף. כי מדובר בסרט, לא נעים לומר, מאכזב. אמנם יש פה ושם נקודות חזקות, אבל צל כבד של חוסר היגיון פשוט מאפיל על הכול.

נזכיר כי העלילה מתחילה בכך שאלפבה נמצאת במסתור אחרי שהוכרזה כ"מרשעת", והפרופגנדה המדי אובססיבית נגדה ממשיכה בכל הכוח. גלינדה הופכת למכשפה הטובה ומקבלת את היחס שתמיד חלמה עליו, והיא ופיירו כמעט מתחתנים. אלפבה מנסה בדרך לא מאוד ברורה להביא את הקוסם להודות בפני כל תושביו שהוא סתם בן אדם, ומן הסתם הוא לא מתלהב מהרעיון. המאבק מסלים וגלינדה ואלפבה נאלצות לעמוד משני צידי המתרס. וזהו פחות או יותר.

נשמע שטוח, נכון? זו לא הייתה אמורה להיות כזו הפתעה כשמדובר בסיפור שכבר כיכב על במה אחת. אבל משהו בפורמט הקולנועי מורח הזמן הפך את הסדקים שהיו במחזמר לבורי ענק.

כמו בכל סרט, היה מצופה ממני ומשאר יושבי האולם "להחליק" על כל חריגה מההיגיון הבריא; אך בשלב כלשהו המאמץ הפך כל כך מגוחך, שלפחות נשארתי ערנית. אודה ואתוודה שביציאתי מהסרט הכנתי רשימה ארוכה של כל הפעולות שעשו הדמויות בלי שום הצדקה. המסקנה היא שבניגוד לחלק הראשון, שהוא לגמרי סיפור יפה ועשיר, מרשעת 2 בא סך הכול לסגור את כל הקצוות כדי להתאים לקוסם מארץ עוץ. ה"סדר" נעשה בחיפזון והיסטריה, בלי תשומת לב לפרטים. גם ההגעה של דורותי וחבריה לארץ עוץ נעשית בלי שום סיבה, עד כדי כך שלא רואים אפילו את פניהם, כי מה זה חשוב?

אפשר לומר שהעניין במרשעת הוא לא באמת הסיפור – אלה השירים, האווירה הקסומה והנוצצת שמחזמר נושא איתו. הכול נכון, רק שבמרשעת 2 יש הרבה פחות שירים וריקודים, והאווירה קסומה בערך כמו זו שבחדר ההמתנה בסניף ביטוח לאומי. מה שבכל זאת סוחף זה המשחק של כמעט כל חברי הקאסט, ותודה לעוץ שלא מרגישים מעט מהמוזרות שמקרינות גרנדה ואריבו בחיים האמיתיים, במיוחד בחברות שלהן. השירים המקוריים עושים את העבודה, אבל  אלה שהוסיף סטיבן שוורץ, המלחין המקורי של המחזמר, לא המריאו בלשון המעטה. הדבר היחיד הטוב שאפשר להגיד על אחד מהם, זה שכמו הרבה טקסטים בסרט, הוא בעצם מדבר עלינו, העם היהודי. ורק תנסו להתווכח.

בקיצור, הציפיות היו בשמיים, וכמו חייה של אלפבה המכשפה האומללה, התרסקו בכאב לאדמה. נכון שלא משנה מה ייכתב בשורות אלו, מי שהמתינו לסרט שנה שלמה ילכו לראות אותו, וזה הדבר הנכון לעשות. כי מגיע לכל מי שאהב את מרשעת, לקבל סגירת מעגל וגם ליהנות קצת. אבל את הניצוץ בעיניים שהוענק לכם בחלק הראשון, תשאירו בבית ותשמרו לסרטים אחרים.