נירנברג: לא סרט אוסקרים אבל חוויה מרתקת

"נירנברג" החדש של הבמאי והתסריטאי ג'יימס ונדרבילט כולל את כל הדרוש כדי לשמש "פתיון אוסקרי"' אולטימטיבי: עיסוק בשואה, צוות שחקנים מעוטר זכיות, בימוי מלא בהוד והדר הוליוודיים וטיימינג מושלם בשיא עונת הפרסים. אולם קערה מלאה ברכיבים הנכונים אינה מספיקה, וחוששני שוונדרבילט אינו השף המיומן שהוא כנראה דמיין שהוא.

לזכות הסרט נאמר שהוא מציע זווית חדשה לעיסוק במשפטי נירנברג, כשהוא מתבסס על הספר "הנאצי והפסיכיאטר" מאת ג'ק אל־חי. הפעם הסיפור מובא בעיקר מנקודת מבטו של ג'ק קלי (רמי מאלק), הקצין הפסיכיאטר שנשלח לראיין את הנאשמים הנאצים כדי לקבוע את כשירותם לעמוד למשפט והחל בפרויקט יסודי של חקר הרוע האנושי. במרכז העלילה נמצאת מערכת היחסים שנרקמת בינו לבין האסיר הנאצי הבכיר ביותר, הרמן גרינג (ראסל קרואו), והדיאלוג ביניהם מתפתח למעין קרב מוחות של הערצה הדדית מהולה בחשדות. המשפט, בהובלת התובע הראשי רוברט ה' ג'קסון (מייקל שאנון), נמצא כמובן ברקע, על קשייו המשפטיים התקדימיים וההתחבטויות בסכנה הקיימת בהפסד לנאצים מול כל העולם הצופה.

נשמע מעניין ומורכב? בהחלט, אלא שהחל בשוט הפתיחה, שמציג דימוי ילדותי שבו חייל אמריקאי מטיל את מימיו על גרוטאה שעליה סמל המפלגה הנאצית, ונדרבילט מבהיר שאין לו את מה שדרוש כדי להוביל את הפרויקט הזה לאיכויות הספילברגיות שאליהן הוא בפירוש כיוון. חצי השעה הראשונה נמשכת ברצף עקבי של בינוניות בכתיבה ובימוי: האקספוזיציה מדוקלמת מדי, דמויות שמוצגות כאינטליגנטיות וכריזמטיות ממלמלות דיאלוגים צפויים וחסרי ברק, והעשייה הקולנועית כולה מלוקקת ומעושה מדי. אפילו צוות השחקנים, ללא ספק הנכס הגדול ביותר של הסרט, נראה כמו סגל ב', כי סגל א' היה כנראה יקר להפקה. זוכה האוסקר ראסל קרואו נהדר, אבל כבר יותר מעשור שהזנחה אישית דרדרה את הקריירה שלו לתחתית; זוכה האוסקר רמי מאלק כשל במינוף הקריירה שלו לאחר הצלחת הסרט רפסודיה בוהמית; ומייקל שאנון, אחד משחקני האופי הטובים בתעשייה, איבד את כל המומנטום שהיה לו לפני כעשור. קרואו בהחלט נותן כאן תפקיד שקשה להתעלם ממנו ונוגס ברעבתנות מתובלת במבטא גרמני עסיסי בגרינג הנרקיסיסט. הבעיה היא שחסרה לו מאוד יד הבמאי המוכשר שתגאל את הגרוטסקה הגדולה מהחיים של דמותו ממחוזות קריקטורת הנאצי המגלומן שאליהן הוא בסופו של דבר נקלע.

כל זה אינו אומר שנירנברג המלוטש אינו מציע חוויה קולחת ומרתקת. גם אם הוא אינו מספק את האגרוף הרגשי והדרמטי שאליו כיוון, הסיפור העוצמתי והופעתו של קרואו מספיקים כדי שלא תשתעממו. וברובד אחר, מהותי יותר - העלאת היסטוריית השואה בדיוק בעיתוי הזה חשובה ביותר, וכאן יוצרי הסרט פגעו היטב. הזווית שבחר יוצר הסרט ובעקבותיה מסקנת גיבורו כי הנאצים לא היו שונים מכל אדם וכי הרוע האנושי יכול לפרוץ שוב בכל מקום ובכל זמן אם רק נאפשר זאת, היא לצערנו כבר עובדה ידועה, אך כזו שעדיין חייבים להמשיך להזכיר לעולם המבולבל. ואם במשימה הזו תצלח דרכו של נירנברג, דיינו.

נירנברג ארה"ב 2025, בימוי: ג'יימס ונדרבילט. 148 ד'

בית המשפט!

"נירנברג" החדש מקדיש מעט זמן יחסית למשפט עצמו. הנה שתי הפקות ששמו את המשפט במרכזן:

משפטי נירנברג (1961) סרטו המונומנטלי של סטנלי קריימר בכיכובם של ספנסר טרייסי, ברט לנקסטר ומונטגומרי קליפט. העלילה מתמקדת דווקא במשפטם של ארבעה שופטים ותובעים גרמנים שעמדו לדין על תפקידם המרכזי במערכת המשפט הנאצית. במרכז המשפט עמדה שאלת האחריות הגרמנית האישית והקולקטיבית על זוועות השואה.

נירנברג (2000) מיני סדרה טלוויזיונית בת שני חלקים בכיכובם של אלק בולדווין כתובע הראשי ג'קסון ובריאן קוקס בתפקיד גרינג. כאן מוצגים בהרחבה הליכי המשפט המופיעים גם בסרט החדש, ובמיוחד משפטו של גרינג.