ספרינגסטין: לא סרט הביוגרפיה המוזיקלית שאנו רגילים לראות

איך אתם אוהבים לקבל את הביוגרפיה המוזיקלית שלכם? ככזו שחולשת על פני עשורים של פעילות או אולי את זו שמעדיפה להתמקד בתקופות נבחרות בקריירת האמן? כך או כך, רובכם ככל הנראה מגיעים לסרט בעיקר עבור המוזיקה האיקונית הסוחפת שמקבלת חיים חדשים על המסך. אז הנה מגיעה הביוגרפיה המוזיקלית התורנית - "ספרינגסטין: הדרך משום מקום", ומנסה לעשות דברים קצת אחרת.

העלילה מבוססת על ספרו הביוגרפי של ורן זאנס ומתמקדת בשנה אחת בחיי גיבורהּ: בשנת 1982 ברוס ספרינגסטין הצעיר (ג'רמי אלן וייט) מסיים את סיבוב ההופעות המצליח של אלבומו The River ככוכב גדול, אך עדיין לא הסופרסטאר הבינלאומי שבקרוב יהיה. אלא שבעקבות ההצלחה הגדולה, ולמורת רוחם של אנשי חברת התקליטים, הוא חש צורך לברוח ולהסתגר. בתמיכת מנהלו האישי הנאמן ג'ון לנדאו (ג'רמי סטרונג) הוא מתמקם בבית שכור כדי להקליט באופן כמעט פיראטי את Nebraska, אלבום אישי, קודר וכבד שמהווה עבורו גם סוג של תרפיה בהתמודדותו עם המרה השחורה שפקדה אותו ועם השפעות עברו המורכב עם אביו הדיכאוני (סטיבן גראהם).

אם אתם חובבי ספרינגסטין אקראיים ובאתם כדי ליהנות מסיפור עלייתו לגדולה ומאנרגית שחזורי להיטיו האדירים, הסרט עשוי להתגלות כמאכזב. כי מלבד שתיים וחצי קלאסיקות רוק מלהיבות, שאר הביצועים שייכים, כאמור, לאלבום שעם כל תהילתו האמנותית הוא לא בדיוק החומר שממנו קורצו המנוני אצטדיונים מזרימי אדרנלין. מה כן תקבלו? את הניסיון המורכב ביותר בז'אנר, לפחות מאז פריחתו המחודשת בעשור האחרון, לנסות לספק מבט מעמיק על תהליך היצירה, בדגש על החיבור בין נפש האמן למוזיקה שמבקשת לפרוץ מתוכו כחלק מהליך תרפי שמביא עמו תובנות ומזור. אלא שהסרט סובל מבעיה יסודית - למרות הבימוי הריאליסטי המחוספס של סקוט קופר ("לב לא שפוי", "אויבים"), שנתמך בתצוגות משחק משכנעות בכנותן של וייט וסטרונג, ניסיונו של התסריט לבסס את מורכבות נפשו המסוכסכת של הגיבור על חוויות ילדותו אינו רק מתאמץ וקלישאתי, אלא גם מתברר כמפוברק.

הפלאשבק הראשון לעברו של הגיבור (שמוצג בשחור־לבן כי הרי אחרת לא נבין שחזרנו בזמן) רומז באופן הכי נחרץ על אב מאיים ואלים, אולם בהמשך מתגלה שאלימות לא הייתה, ולמעשה מדובר באדם שאהב את משפחתו אך בשל דיכאונו כשל בתפקידו כבעל וכאב. אבל יותר מכך, גם אם לילדותו של ספרינגסטין הייתה השפעה כזו או אחרת על נפשו, ברור לגמרי כי הגורם המרכזי למצוקתו הנפשית האקוטית הוא הדיכאון הקליני התורשתי שסבל ממנו (ועודנו סובל). המשמעות היא שכל מהלך העומק הפסיכולוגי שהסרט בונה, ובמרכזו דרמה מורכבת על התמודדות עם שדי העבר ויכולתה של המוזיקה להעניק פורקן שבסופו השלמה וקתרזיס, מתגלה כמלאכותי ומהונדס. ובכל זאת, ועל אף שמדובר בעוד קלישאה חבוטה למדי, הדרך האינטימית שבה הסרט מלווה את כתיבת האלבום מצליחה לספק הצצה מעניינת לתהליך היצירה, וממחישה כיצד הדשן הפורה ביותר להנביט ולהצמיח אמנות משמעותית עשוי מסבל וכאב.

ספרינגסטין: הדרך משום מקום ארה"ב 2025, בימוי: סקוט קופר 120 ד'

ראי לנפש

החיבור בין אמנות לנפש כבר נחקר לא פעם בקולנוע, הנה כמה דוגמאות שעובדות היטב:

ברבור שחור (2010): במותחן הפסיכולוגי האדיר של דארן ארונופסקי, נטלי פורטמן היא רקדנית בלט שבמרדפה חסר הפשרות אחר שלמות אמנותית היא מתחילה לאבד את שפיותה.

בירדמן (2014): מייקל קיטון הוא שחקן שגדולתו מאחוריו וכדי להחיות את הקריירה שלו הוא מנסה להרים הפקת ברודווי. שפיותו עומדת בספק כשמתחילים לפקוד אותו קולות וחזיונות מדמות גיבור–העל שגילם בעבר.

ואן גוך: בשערי הנצח (2018): סרטו של ג'וליאן שנאבל מלווה את הצייר המפורסם (וילם דפו) בשנתיים האחרונות לחייו ומציג את תהליך הציור באקספרסיביות שמנסה לייצג את טלטלות נפשו של האמן.איך שיר נולד