הדיווחים על טקס פרסי אופיר, שהתקיים ב־16 בספטמבר, התמקדו בנאומים הפוליטיים שנישאו באירוע ובהכרזתו של שר התרבות על כוונה להקים פרס קולנוע חלופי. בתוך הרעש הזה, שני סרטיה של הקולנוענית והמשוררת נטעלי בראון, שהיו מועמדים לזכייה, כמעט לא זכו להתייחסות.
סרטה התיעודי "שוטינג", זוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל דוקאביב 2024, מתמקד ביחסי הגומלין בין תעשיית הקולנוע הישראלית ובין מערכת הביטחון, ובוחן שאלות של אמת, שחזור ועיוורון מוסרי. ואולם בעיניי חשיבותו של הסרט אינה מסתכמת בסיפורים שהוא חושף, אלא דווקא בסיפורים שהוא אינו מצליח, ואולי אינו מסוגל, לגעת בהם.
"שוטינג" מורכב משלושה סרטים קצרים, הקשורים ביניהם באופן תמטי. בסרט הראשון נחשף סיפור הצילום של "סרטי הניצחון" של מלחמת ששת הימים, ומתגלה שהדימויים הקולנועיים המוכרים מאותה מלחמה נוצרו רק לאחר סיומה. מכיוון שהמלחמה הייתה קצרה ומהירה, פנו מפקדי צה"ל למפיקי קולנוע ישראלים וביקשו מהם ליצור "דימויי ניצחון קולנועיים". הצבא העמיד לרשות ההפקה מטוסים, חיילים ולוקיישנים, וכך צוותי ההפקה שחזרו את הקרבות באש חיה.
הכי מעניין
בראון מציבה את העדויות של הצלמים, הבמאים והלוחמים שצולמו מול קטעי הארכיון, ומשחזרת איתם את תחושותיהם בזמן הצילומים, כאשר שחזרו את הקרבות. התוצאה מהפנטת. כבר בסרטים קודמים, כמו "התליין" ו"מתמורפוזה", הוכיחה בראון את יכולתה לעבוד עם חומרי ארכיון ועם מרואיינים, והסרט מצטיין בעבודה רגישה ומדויקת. כך למשל, נוכח צילומי ארכיון של לוחמים נופלים בזמן הקרב, אחד המרואיינים אומר שלא היה צורך בהוראות בימוי – החיילים שיחקו את עצמם ולעיתים נפלו מתים בדיוק במקומות שבהם חבריהם נהרגו במציאות.
ואולם מתברר שלצד השחזור התקיים סיפור נוסף, פחות מוכר. מסמכים ארכיוניים שבראון חושפת מעידים כי צה"ל לא תיאם את הצילומים עם האוכלוסייה המקומית בגולן. בעקבות זאת, צ'רקסי מקומי נהרג מהפגזה אמיתית שבוצעה במסגרת הצילומים, והתושבים, שלא הבינו מדוע פרצה מלחמה בפעם השנייה, נטשו את כפרם ועברו לסוריה. בראון יצרה קשר עם אחת מתושבות הכפר לשעבר, והיא משחזרת את סיפור ילדותה ונעוריה באופן נוגע ללב על רקע חומרי ארכיון מנופי הגולן, שאולי אף הם צולמו באותם סרטי ניצחון.
רובה צעצוע
הסרט השני בסדרה עוסק בפרשת השתלת הנשק בצילומי "מחוז ירושלים", סדרת מציאות תיעודית ששודרה לפני כמה שנים בתאגיד השידור הציבורי והתמקדה בפעילות המשטרה בעיר. במהלך צילומי סצנה שבה נראו אנשי משטרה מחפשים אחר נשק לא חוקי במזרח ירושלים, צוות ההפקה "שתל" רובה בתוך ביתו של סאמר סלימאן, תושב מזרח ירושלים, במטרה להעצים את האפקט הדרמטי של גילוי הנשק כביכול על ידי השוטרים. הפרשה התגלתה רק לאחר שסאמר הגיש תלונה; אף שפניהם של סאמר ובני משפחתו טושטשו בשידור, שכניו בעיסוואיה זיהו בטלוויזיה את אנשי המשטרה מוציאים את הנשק מביתו והסיקו שהוא משתף פעולה עם כוחות הביטחון, שהרי הוא לא נעצר בעוון החזקת הנשק. האשמות אלה העמידו את חייו בסכנה. בעקבות האירוע פרצה סערה ציבורית חריפה, שהביאה להתנצלויות ולפיצוי כספי. הסדרה, שזכתה לפופולריות רבה, הוסרה מאתר התאגיד.
בראון חוזרת לאותו אירוע ומוסיפה לו רובד טרגי נוסף: כמה שנים לפני צילומי הסדרה, במהלך מהומות שפרצו במזרח ירושלים בעת מבצע צוק איתן, סאלח, בנו של סאמר, נורה מטווח קצר בראשו על ידי שוטר, ואיבד את ראייתו כמעט לחלוטין. האב פתח בהליך משפטי נגד המשטרה, וכאשר זו ערכה חיפוש בביתו והשתילה שם את הנשק, ההליך המשפטי היה בעיצומו. סאמר פוצה כאמור על פרשת השתלת הנשק, אך הפסיק את המאבק המשפטי בנושא הירי בבנו מתוך הבנה שהוא נלחם בכוחות גדולים ממנו.
הסרט השלישי עוקב אחר אדם בשם שמואל, שסיפק כלי נשק דמה ("רפליקות") להפקות קולנוע ישראליות. כילד שגדל בתקופת מלחמת העצמאות, שמואל חזה בגופות לוחמים ישראלים שהושחתו על ידי ערבים ונשבע לנקום. בבגרותו נלחם במלחמות ישראל והתאהב בכלֵי הנשק.
לאורך הסרט נדמה כאילו מרכז הסיפור הוא המתח בין שמואל המאוהב בכלי הנשק, ובין אשתו שמסויגת מהעניין. אך אז נחשף הסוד: מתברר כי בעבר ירה שמואל בטעות בילד ערבי שצד ציפורים, והאירוע הותיר בו פצע נפשי עמוק. לאחר שנים רבות שבהן סיפק שמואל נשקי דמה להפקות סרטים והדריך את השחקנים בירי, הסיוטים בלילות גברו והוא החליט למכור את מחסן הציוד ולהיפטר מכל כלי הנשק שברשותו. בסרט קושרת בראון בין סיוטיו של שמואל בלילות ובין הפקות הסרטים שהוא נטל בהן חלק. סיפורו של שמואל יוצר מעגל שלם; מדמות שעלולה להצטייר כפלקטית הוא הופך לדמות שאפשר להזדהות איתה, וזה קורה בזכות המחויבות והאכפתיות של בראון כלפיו.
כולם מרוויחים, חוץ מהאמת
אחד מרגעי השיא של הסרט מתרחש כאשר סאלח, הנער שנורה בראשו ואיבד את ראייתו, פונה לבראון בזמן שהיא מארגנת את המצלמות לקראת הריאיון איתו, ושואל: "למה את עושה סרטים אם המצלמות שלכם עיוורות?". השאלה הזו נוקבת הרבה יותר משנדמה. לכאורה היא מכוונת למצלמות של הסדרה "מחוז ירושלים" ולסרטי הניצחון של מלחמת ששת הימים, אך בעיניי היא מתייחסת לכלל הסרטים הישראליים שעוסקים בנושא "הסכסוך". הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי הוא אכן עיוור, אך כדי להבין מדוע ועד כמה, יש להכיר לעומק את שדה היצירה התיעודי בישראל ואת המנגנונים התרבותיים והמקצועיים שמעצבים אותו.
האמת חייבת להיאמר: מבחינת יוצר קולנוע ישראלי, מפתה מאוד ליצור סרטים תיעודיים על עוולות ישראליות כלפי הפלסטינים. הסביבה הקולנועית כולה – קרנות, לקטורים, גופי שידור, פסטיבלים ופורומים מקצועיים ואפילו משרדי ממשלה – מעודדת שנים רבות יצירה העוסקת בעוולות הנוצרות בעקבות הסכסוך, מתוך מחשבה שיצירה כזו עשויה לקדם פתרון ולשנות את המציאות. האתוס הדמוקרטי הישראלי מתגמל יצירה החותרת נגד הנרטיב הלאומי, שכן סרטים ביקורתיים נתפסים כחלק מחופש הביטוי ומהיכולת של חברה פתוחה להטיל ספק בעצמה.
כאן נכנסת לתמונה גם הדינמיקה היח"צנית־פוליטית: העובדה שסרט מסוים נתפס כ"עוין" על ידי גורמים ממסדיים, משרתת את שני הצדדים. היוצרים זוכים לחשיפה תקשורתית וליחסי ציבור חינם, ואילו הפוליטיקאים קוטפים הון פוליטי באמצעות הפיכתם למגינים על כבוד המדינה. בזירה הבינלאומית, העניין מובהק אף יותר. לפסטיבלים ושופטים קל להזדהות עם סיפורים שמתיישבים עם התיאוריות הפוסט־קולוניאליסטיות העכשוויות (ואולי גם עם תפיסות אנטישמיות מושרשות). סרט ישראלי המציג את המדינה היהודית ככוח רע ואת הפלסטינים כקורבנות משתלב בנרטיב זה, ולכן סיכוייו להתקבל, להדהד בשיח הציבורי ולזכות בפרסים, עולים משמעותית. בהקשר זה יש לציין כי "שוטינג" הוא הסרט הישראלי היחיד שהתקבל השנה לפסטיבל טלורייד היוקרתי בקולרדו.
הקולנוע הישראלי הדוקומנטרי התרגל לצבוע את הסכסוך בשני צבעים עיקריים: חרטה ואשמה. ואולם בעומקו, הסכסוך בין שני העמים מכיל רבדים נוספים: גבורה, אמונה, מסורת, חמלה, צמיחה מתוך משבר, נוכחות אלוהית. הרבדים הללו רלוונטיים לא רק לציבור הישראלי, אלא גם לצד הפלסטיני.
דוגמה בולטת לכך ב“שוטינג" היא דמותו של סאלח סלימאן, שמוצג בתפקיד הקורבן. סאלח מסרב לספר על סיוטי הלילה שלו, אך אביו מספר עליהם למצלמה במקומו. כקורבן ניטלת ממנו אפילו זכות הבחירה האם לספר את הסיפור. בעקבות הפציעה הפך סאלח למשורר, אך היצירה שלו איננה תופסת מקום ראוי בסרט. היה מתבקש לצלול אל עולם השירה והכתיבה שלו, ולא להסתפק בכמה משפטים בודדים. שירה היא לא קישוט, היא מהות, וייתכן שדרכה אפשר היה לגלות שסאלח הוא לא רק קורבן.
השתלת טבח
“מחוז ירושלים” הייתה עיוורת לכאב של סאלח, אבל נדמה שהקולנוע הדוקומנטרי הישראלי עיוור לכל מה שנמצא מעבר לכאב ולאומללות הפלסטיניים, וכך נמנעת חקירה מהותית בשאלות קיומיות אוניברסליות. כך, בסיפור השתלת הנשק מרואיינים רק סאמר וסאלח, שנפגעו כתוצאה מהאירוע, אך אף יהודי ישראלי אחר לא מרואיין – לא אנשי צוות הצילום וההפקה, ולא השוטרים שנכחו במקום. בעוד השוטרים נוכחים בסרט באמצעות הצגה מחודשת של הקטעים הרלוונטיים מהפרק, קולותיהם של אנשי הצוות אינם מובאים כלל. השתיקה הזו זועקת.
הסרט יכול היה לשמש דוגמה לאחריות מוסרית באמצעות התמודדות עם השאלה כיצד ייתכן שבהפקה מרובת משתתפים לא נמצא מי שיאמר "עד כאן" מול עוול מובהק. אולי הייתה כאן אפילו הזדמנות לבקשת סליחה אמיצה מצד אנשי צוות הצילום, וכך הייתה נפתחת האפשרות לנוע ממרחב האשמה למרחב של לקיחת אחריות. ואולי השאלה האמיתית שהודחקה בסרט היא כיצד ייתכן שגם שנים לאחר האירוע לא נמצא קולנוען שמוכן להודות בפומבי בעוול ולבקש סליחה, ומה זה אומר על תעשיית הקולנוע והטלוויזיה בישראל. אולי לא נמצא איש צוות שיסכים להתראיין מפני שהקולנוע הדוקומנטרי הישראלי איננו מרחב של חמלה אלא של צדק קשה, המבוסס על תרבות של האשמה והחרמה. ייתכן גם שהדבר נובע גם מן ההומוגניות של עולם הקולנוע והטלוויזיה הישראלי, ומתרבות של משטור, החרמה ופיקוח, האופיינית לחברות סגורות. נוסיף לכך את העובדה שמדובר בקבוצת מיעוט הרואה את העשייה שלה כשליחות מוסרית חינוכית, וקיבלנו מרכיבים של חברה מגויסת שבה קל להטיף ולהצביע על עוולות כלליות, אבל קשה לקבל אחריות אישית על טעויות וחטאים.
ואם השתלת נשק בביתו של ערבי היא מעשה של עיוות המציאות, מה נאמר על “השתלת טבח”? "שוטינג" מראה את ההשחתה המתרחשת כאשר אדם הופך ל"מלכודת צפייה" להשגת רייטינג גבוה (כמו ב"מחוז ירושלים"), או כדי להאדיר מפקדי צבא, אבל מתעלם ממנגנון ההשחתה האידיאולוגי שמאפיין סרטים ישראליים כמו "טנטורה" של אלון שוורץ.
בסרטו מביא שוורץ את סיפור "הטבח" שבוצע לכאורה בכפר טנטורה בידי לוחמי חטיבת אלכסנדרוני בזמן מלחמת העצמאות. ואולם טבח כזה לא התרחש – לא על פי חוקרים מוערכים, ולא על פי מקורות פלסטיניים מהמלחמה. יתרה מזאת, האדם שפרסם לראשונה את העלילה נתבע בבית משפט על ידי לוחמי החטיבה, ובסיום ההליך נאלץ להתנצל והודה כי "לא היה טבח". רק שנים רבות לאחר מכן, לאחר שרוב לוחמי חטיבת אלכסנדרוני כבר הלכו לעולמם, חזר הבמאי אלון שוורץ לאותה עלילת דם ולאותו אדם, אלא שהפעם לא נותר מי שיגן על כבודם של אותם לוחמים.
כאן נחשפת נקודה מהותית שמחזירה אותנו ל"שוטינג": הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי לא משמש רק ככלי לחשיפה, אלא גם כמנגנון שמצדיק ואולי אף מייצר עיוותים מוסריים. אם ניקח את הסרט "טנטורה" כדוגמה, נגלה שאחרי 7 באוקטובר הוא שימש בידי דוברים פלסטינים להצדקת הטבח. סרטים נוספים כמו ״ג׳נין ג׳נין״, ״אין ארץ אחרת״ ועוד, שטענותיהם לא עמדו במבחן משפטי, קיבלו בישראל יחס של סרטי דוקו ולא של סרטי תעמולה. כאשר תעשיית קולנוע שלמה מתמקדת אך ורק בחלקים של הסיפור שקל לזכות איתם במימון ובפרסים, נוצרות עוולות שעלולות לתדלק שנאה ואלימות.
גילוי נאות
לפני כעשרים שנה קיימתי ערב הקראת שירה בנושא "כוח ורחמים", כדי להאיר את סכנת הכוח הביטחוני בישראל. בין השירים שהוקראו בערב היו גם השורות הבאות:
הֲבֵל הֲבָלִים לָחַשׁ ק' / הֲבֵל הֲבָלִים / צוֹנֵחַ סְלוֹאוּ־מוֹשֶׁן רְגוּם אָר־פִּי־גִ'י / (הַכֹּל הֶבֶל) / בְּחֶלְקַת הֶחָצָץ שֶׁהָיְתָה בֵּיתוֹ // פָּנָיו נוֹפְלִים / אַיֵּה מִנְחָתוֹ? / הִנֵּה מִצְחוֹ נוֹגֵעַ בַּקַּרְקַע / מַטְבִּיעַ אוֹת // כָּאן הָיָה חֲדַר הַיְּלָדִים, לֹא / חֲדַר הַשֵּׁנָה. כָּאן הִתְגַּבֵּשׁ / בְּכוֹרוֹ הַמֵּת.
המילים העוצמתיות הללו היו של נטעלי בראון. ממרחק השנים אני מבקש לומר לה שהפחד מפני הכוחנות, אלילי הרייטינג, הניכור והעיוורון המוסרי משותף גם לי, אבל אי אפשר לרפא עיוורון בעיוורון.
הסרט "שוטינג" יוקרן ביום שני הקרוב, 3 בנובמבר, במכון ון־ליר בירושלים, ויעלה לשידור ב־yes ב־6 בנובמבר