לא הכפשה של כוחות הביטחון: הבעיה האמיתית של הסרט "הים"

לפני כחודש נערך טקס פרסי אופיר לשנת 2025, ובוודאי שמעתם על הפולמוס שעוררה זכייתו בפרס המרכזי של הסרט "הים" בבימויו של שי כרמלי־ פולק. לאחר שצפה בקטעים נבחרים ממנו, הודיע שר התרבות והספורט מיקי זוהר כי יפסיק מעתה והלאה את מימונו של טקס אופיר. לטענתו, הסרט מציג את חיילי צה"ל ומדינת ישראל באופן "מכפיש ושקרי", ובחירתו כזוכה היא לא פחות מ"יריקה בפרצוף אזרחי ישראל". מנגד, מבקרי הקולנוע כתבו כי אין בסרט שום הכפשה של חיילי צה"ל או הצגה לא אנושית של דמות כלשהי. אז מי צודק?

"הים" הוא דרמה קטנה ואנושית שגיבורה הוא חאלד, ילד בן 12 מכפר פלסטיני ליד רמאללה. חאלד נוסע לים לראשונה בחייו במסגרת טיול כיתתי, אך כשההסעה מגיעה למחסום, החיילים מודיעים שהאישור שלו אינו תקף, והוא נאלץ לשוב הביתה. מאוכזב, חאלד מחליט לצאת אל הים לבדו, אף שהוא לא מכיר את הדרך ולא דובר עברית. כשאביו, פועל שעובד בישראל ללא אישור, שומע על כך, הוא עוזב את עבודתו ויוצא לחפש את בנו חרף הסיכון שייתפס ויאבד את פרנסתו.

ראשית, חשוב ליידע כי "הים" צולם עוד ב־2023, לפני פרוץ מלחמת 7 באוקטובר, כך שלא מדובר בפרויקט שמאלני ריאקציונרי שיש לבטל אוטומטית כתעמולה מהזן הקפלניסטי. יותר מכך, המבקרים צודקים בטענתם על כך שאין בסרט הכפשה ובטח שלא דה־הומניזציה של כוחות הביטחון. אומנם החייל במחסום יכול היה לנהוג במעט יותר נימוס כלפי המורה והתלמיד שירדו מהאוטובוס, אבל לא הוצגה גסות רוח מוגזמת ובטח שלא השפלה או אלימות מצידו. כך גם השוטר שמאתר לבסוף את השב"חים - מעבר לתקיפות הנדרשת הוא לא הוצג כדמון אכזרי. התנהלות כוחות הביטחון בסרט היא סבירה. בנוסף, לאורך הסרט מוצגים כמה וכמה מקרים שבהם אזרחים ישראליים יוצאים מגדרם לעזור לילד ולאביו ואנושיותם בהחלט מקרינה על החברה הישראלית בכללותה. אלא שהמבקרים והשר מתקוטטים למעשה על העניין הפחות עקרוני, שכן הבעייתיות האמיתית בסרט אינה נובעת מהמיקרו של התנהלות הדמויות, אלא מהמאקרו של עולם ההתרחשות, שמתעלם לגמרי מהצורך לספק לצופים את ההקשר הרחב, הקריטי להבנה נכונה של הטקסט. מבחינה הסברתית, ההתמודדות האמיתית היא הרי עם קהל הצופים הבינלאומי הנבער מדעת בכל הקשור לסכסוך ולפרטיו. לדידו, הצגתם של ילד מסכן שהים עבורו הוא חלום בלתי מושג ואבא שצריך לסכן את פרנסתו וחירותו כדי לחפש את בנו האהוב, היא מתכון מיידי להכרזה על דיכוי ואפרטהייד. האם מישהו טרח גם לספר להם כי גיבורי הסרט הפלסטינים אינם אזרחי ישראל? האם יש בו מידע עלילתי ברור דיו בעניין הסכנה הביטחונית האקוטית הנשקפת משב"חים? מובן שלא. הסרט כולו מוכוון להצגה מעוררת אמפתיה חד־צדדית ואינו נוטל אחריות לספק מבט רחב מספיק שיבהיר מהרגע הראשון מדוע המציאות נראית כך ומי הם האחראים הבלעדיים לעיצובה. עד כאן בנוגע למסרים, ועדיין, לו היה מדובר לכל הפחות באיזה מפגן קולנועי אמנותי מעורר רושם, עוד היה אפשר לסנגר במשהו על הזכייה. אלא שהים, ועל כך יודו גם חברי האקדמיה, הוא סרט ביכורים בוסרי מאוד; קולנוע ראוי אך גם בסיסי וחסר ברק שבכל תחרות הוגנת היה זוכה להרבה פחות תשומת לב. על כן, ברור כשמש כי הזכייה השנה היא תוצר של בחירה שכלתנית, לא בסרט הטוב ביותר אלא בנכון ביותר עבור אומות העולם האנטישמיות, כזה שישמחו לאמץ ואולי אף לזכות בפרסים. עצוב ששנתיים אחרי אותו יום ארור, שום דבר לא באמת השתנה: הים הוא אותו הים, והקולנוע הישראלי הוא אותו קולנוע ישראלי.

הסרט "הים" הוקרן לקהל במסגרת יום הקולנוע ב–17.9 ובעתיד הקרוב יזכה להפצה נרחבת