סדרת האימה המצליחה מסתיימת עם צופים מותשים

בהוליווד אף זיכיון אינו באמת מתפוגג, אבל צריך לתת קרדיט ליוצרי "לזמן את הרוע: הפרק האחרון", הרביעי בסדרת הסרטים המצליחה, על כך שהם בהחלט מתייחסים לסרט החדש כפינאלה. הסיפור שלו, שמתחיל במקרה הראשון והטראומטי של אד ולוריין וורן (פטריק וילסון וורה פרמיגה) בליל לידת בתם היחידה, מנסה להיות משמעותי במיוחד, כשהוא סוגר מעגל רק 20 שנה מאוחר יותר במקרה המפחיד של משפחת סמורל ומתגלה כאישי וגורלי ביותר גם עבור בני משפחת וורן. אלא שדווקא הגישה הרצינית הזו לחומרים הופכת למכשול הגדול של הסרט. במקום להתמקד באימה שלשמה התכנסנו, התסריט מקדיש זמן מסך רב מדי לבנייה מייגעת של כל מה שמסביב - לדינמיקה בבית משפחת וורן; לבת ולארוסהּ שמצטרף למשפחה; וגם לבני משפחת סמורל ולכרוניקה הנדושה להחריד של הטרור שהם חווים מצד הישות הדמונית שהשתלטה על ביתם - כאילו עצם השהייה הממושכת עם הדמויות תייצר איזה רובד משמעותי יותר לסיפור. העניין הוא שמדובר במסה של סצנות בנאליות להפליא שאינן מעמיקות או מקדמות דבר. הן לא גורמות לנו להכיר טוב יותר את הוורנים, שעמם בילינו כבר שלושה סרטים, והן אינן משדרגות, אף לא במעט, את רמת ההזדהות שלנו עם בני משפחת סמורל האקראיים.

הבמאי מייקל צ'אבס, שביים גם את הפרק הקודם, יודע כיצד לבנות מתח ולתזמן נכון הקפצות. אך למרות כמה סצנות יעילות, צ'אבס מתגלה בעיקר כמקצוען חסר ברק שבמשך שעתיים ורבע ארוכות מאוד, ממחזר את אותם השטיקים. הקהל העדכני, שראה בשנים האחרונות לא מעט יצירות אימה מבריקות ווירטואוזיות, דורש ומצפה להרבה יותר. "לזמן את הרוע" הראשון מ־2013 ייזכר כאחד מסרטי האימה המפחידים של העידן המודרני.חבל שהסרט שמסיים את הסדרה, וזאת חרף שאפתנותם המוערכת של יוצריו, סותם את הגולל בקול ענות חלושה של צופים מותשים ולא בצרחות של אימה טהורה.

*

למקרה שפספסתם, ז'אנר ה"מי־עשה־זאת", שמתחקה אחרי פתרון תעלומת רצח מרובת חשודים, חזר לאופנה בשנים האחרונות. אחרי שקנו את זיכיון "רצח כתוב היטב" של ריאן ג'ונסון (הסרט השלישי מיועד לצאת בדצמבר), בנטפליקס מנסים כעת להרחיב את היריעה עם "מועדון הרצח של יום חמישי", עיבוד קולנועי לספר הראשון בסדרה (מתוך ארבעה) מאת ריצ'רד אוסמן שהיה רב־מכר ענק. העלילה עוקבת אחר קבוצת קשישים (הלן מירן, פירס ברוסנן ובן קינגסלי) בכפר גמלאים יוקרתי, שמתכנסת בימי חמישי כדי לפתור תיקי פשע ישנים. כשרצח טרי מתרחש בכפר הם הופכים לבלשים אמיתיים ומשתפים פעולה עם שוטרת מקומית צעירה (נעמי אקי) כדי לתפוס את הרוצח. מועדון הרצח לוקח את הז'אנר אל נישת סרטי גיל הזהב הפופולרית. זהו לא רק גילם של הגיבורים אלא העיסוק המתמיד בסביבתם ובחייהם תוך מתן דגש על היבטים מרכזיים מחוויית הזקנה - חולי, אובדן, התמודדות עם בני זוג דמנטיים והגילנות המקוממת מצד החברה. אך מאידך, הגילנות היא זו שגם מאפשרת להם לנוע מתחת לרדאר. כי מי באמת שם לב לכמה זקנים חביבים ולא מזיקים? מי שכן מפריע להם בחקירתם הוא הבמאי כריס קולומבוס, פעם יצרן סימפטי של סרטי ילדים ("שכחו אותי בבית", שני סרטי הארי פוטר הראשונים), שעושה כאן עבודה איומה. זה שמדובר בסרט על בני הגיל השלישי לא אומר שגם הבימוי צריך להתנהל בקצב של קשיש עם דלקת פרקים. העיבוד של קולומבוס עייף ונטול כל סגנון וקידום העלילה כה מזדחל, שתרגישו כיצד אתם מזדקנים תוך כדי צפייה. לא עוזר גם ששחקנים נהדרים כמו קינגסלי וברוסנן נותרים מאוד לא מנוצלים. רק מירן מראה סימנים של דופק מינימלי, ומצליחה בקושי לסחוב את הסיפור אל פתרונו הסביר. שמישהו ייתן לסרט הזה הליכון.

לזמן את הרוע: הפרק האחרון ארה"ב 2025 בימוי: מייקל צ'אבס. 135 ד'

מועדון הרצח של יום חמישי ארה"ב 2025בימוי: כריס קולומבוס. 118 ד'