"האקדח מת מצחוק" הוא מחווה מכובדת לקלאסיקה

מאמצע שנות השבעים ועד לתחילת המילניום, הפרודיה המטורפת (Spoof) זכתה לפופולריות עצומה. מל ברוקס היה זה שהתווה את הדרך, אבל הז'אנר באמת פרח בזכות הצוות המבריק של האחים צוקר (דייויד וג'רי) וג'ים אברהמס ששדרג את המודל של ברוקס לשיאים חדשים של בלגן. "טיסה נעימה", "סודי ביותר" וכמובן, סדרת "האקדח מת מצחוק", שברו קופות וגררו גל של סרטים דומים שחרכו את המסכים. עם הזמן, ירידה ניכרת באיכות התוצרים הביאה לדעיכתו ולבסוף להיעלמותו של הז'אנר. עד עכשיו. "האקדח מת מצחוק" החדש הוא ניסיון אמיץ להחזיר עטרה ליושנה, האם הוא שווה את זמנכם?

ליאם ניסן נכנס לנעליו הגדולות של לסלי נילסן המנוח, כבנו - פרנק דרבין ג'וניור, בלש ב"מחלק המשטרה" במשטרת לוס־אנג'לס. כשחקירת שוד בנק מצטלבת עם חקירת מקרה רצח, הראיות מובילות אותו בעקבותיו של מיליארדר הייטק נכלולי (דני יוסטון) עם תוכנית זדונית. העניינים מסתבכים כשלסיפור נכנסת אחותו של הנרצח (פמלה אנדרסון) ומתחילה לבחוש בחקירה. אין ספק שבפני היוצרים - הבמאי עקיבא שייפר והתסריטאים דן גרדור ודאג מנד - עמד כאן חתיכת אתגר. הם לא נדרשו רק להצליח לשחזר את סגנון ההומור המגוון של הז'אנר ולעמוד ברף המסחרר של קצב הבדיחות, אלא גם לוודא שהתוצר הסופי יתקבל כעדכני ורלוונטי ולא כמו שאריות מחוממות של משהו שנשכח במקפיא למשך שלושים שנה.

רבע השעה הראשונה של הסרט מבהירה ששייפר וחבריו התכוננו היטב למשימה. בתור מי שנמנה עם חובביו הנלהבים של המקור, הם הצליחו לגרום לי מהר מאוד להרגיש בבית. משחקי המילים, הסלפסטיק, הנונסנס, חוסר המודעות המכוון - הכול נמצא כאן וגם אם לא כל בדיחה תגלגל אתכם מהכיסא, שצף הבדיחות מבטיח שלפחות לאורך רוב זמן הסרט יישאר על פניכם חיוך מרוצה. החל מהשליש השני התסריט תופס יותר ביטחון ומציג גם חומרים קומיים משוכללים יותר, כאלו שמצליחים לקחת את הבסיס הישן ולבנות מעליו קומת הומור נוספת תוך הפגנת וירטואוזיות מרשימה הן בכתיבה והן בבימוי. שני סיקוונסים מוצלחים במיוחד הם ההיי־לייטים של הסרט: הראשון מתחיל בהתחקות אחר מצלמת הגוף של הגיבור ומתגלגל לכדי מסמך פסיכולוגי חושפני, והשני, בכיכובו של איש שלג מכושף (!), הוא יציאה מפתיעה שמבהירה עד כמה רחוק יכול להגיע הפוטנציאל הקומי של הז'אנר. חבל שאין כאן יותר בדיחות ברמה הזו, נו, אולי בסרט ההמשך. מעבר לכתיבה, עמוד התווך הנוסף הוא ניסן. מדובר בליהוק רב השראה שמנצל היטב את הדיסוננס שבין הפרסונה הקשוחה של השחקן לז'אנר השטותי. כשהוא מבסס את משחקו על סגנון ההגשה היבש המבריק של נילסן הענק, ניסן, שמתגלה גם כקומיקאי מחונן, מצליח ללכוד את מהותו של דרבין, שממשיך להתנהל במלוא הרצינות גם כשסביבו משתולל כאוס טוטאלי, לרוב פרי יצירתו.

"האקדח מת מצחוק" החדש הוא הימור שעלה יפה. הוא אומנם לא מצליח להשתוות למקור הקורע, אך עדיין מדובר בקומדיה מוצלחת שמומלץ לצפות בה באולם מלא באנשים שבאו לצחוק.

האקדח מת מצחוק ארה"ב 2025, בימוי: עקיבא שייפר 85 ד'

בלגן כחול לבן

יש גם נציגות ישראלית בז'אנר הפרודיה המטורפת: "המוסד" מ–2019, שכתב וביים אלון גור–אריה. גור–אריה, פריק של הז'אנר, החל את המסע עוד ב–2007 כאשר ביים את סרט הסטודנטים "המוסד הסגור" ועברו לא מעט שנים עד שהרים לבסוף את ההפקה הקולנועית המלאה. העלילה, שצוחקת על סרטי ריגול אמריקאיים עם טוויסט ישראלי, עוקבת אחר סוכן מוסד כושל שחובר לסוכנת סי–אי–איי כדי להציל מיליונר שנחטף. התוצאה השאפתנית והנאמנה מאוד לז'אנר מצחיקה מאוד, עם לא מעט הברקות.