הסרט החדש של מארוול נזכר בחלק הכי חשוב ליקום הקולנועי

"ת'אנדרבולטס*", החדש של מארוול, הוא למעשה גרסת היקום הקולנועי ל"יחידת המתאבדים" של המתחרים בדי־סי. אסופה של דמויות סוג ד'- נבלים, נפלים או סתם לוזרים, שנאלצת לשתף פעולה ומוצאת דרך להפוך לחבורת גיבורים כמעט מתפקדת. האמת היא שמארוול כבר עשו בעבר משהו דומה עם "שומרי הגלקסיה" הנהדר של ג'יימס גאן, ודי ברור שהמטרה כאן היתה לנסות ולשחזר את המיקס הקסום בין אלימות, הומור ורגש שגאן כה מיטיב לרקוח. ובכן, ואני יודע שחלקכם יתקשה להאמין בכך לאור מצבה המדשדש של מארוול בשנים האחרונות - הפעם הצליח להם. על אף תקציב בן 200 מיליון דולר, ת'אנדרבולטס* בחר בקונספט קטן ומדויק - עם מעט דמויות, מרחב פעילות מצומצם ועלילה פשוטה וממוקדת. הבמאי ג'ייק שרייר מנצל כל זאת כדי להשקיע במשאב חשוב שניכר כי מארוול קצת שכחו ממנו לאחרונה - הדמויות. חציו הראשון של הסרט, המוקדש להתהוות החבורה, הוא מופת של יצירת דינמיקה קבוצתית שמחברת לא רק בין הדמויות אלא גם את הקהל אליהן. פלורנס פיו הכריזמטית ממשיכה להוכיח שילנה היא הדמות החדשה המוצלחת ביותר שמארוול הציגו מאז "סוף המשחק", ודייויד הארבור הנהדר כ"רד גרדיאן" מספק את הסחורה בגדול כהרבה מעבר לאתנחתא קומית. נדבך מרכזי נוסף, וגם רלוונטי מאוד לחיינו כאן, הוא עיסוק הסרט במחירים הנפשיים של חיי הגיבור בדגש על בדידות, פוסט־טראומה ודיכאון.

הדימויים הקולנועיים שהסרט מגייס לטיפול בהם אומנם נדושים, אך הם עובדים היטב בזכות מגע רגיש וכן של היוצרים והשחקנים. דווקא האקשן הוא האלמנט הפחות מלהיב - מבדר, אך גם שגרתי למדי ומורגש מאוד חסרונה של סצנת פעולה גדולה לסיום. עוד מוקדם להכריז על קאמבק של מארוול, אבל ת'אנדרבולטס* לא רק מהנה ומשעשע מאוד, הוא מצליח לעורר שוב אמפתיה כלפי גיבוריו, וזה בהחלט נוטע תקווה זהירה לעתיד הזיכיון.

*

"רואה החשבון" מ־2016 היה פנינת אקשן מפתיעה שנצרבה בזיכרון בזכות גיבורה הבלתי שגרתי. כעת שבים הבמאי גאווין או'קונור והתסריטאי ביל דובוק יחד עם צוות השחקנים המקורי כדי לתת עוד מאותו הדבר ולנסות לשדרג את כל מה שעבד בסרט הקודם. זה לא לגמרי מצליח להם. בן אפלק חוזר לגלם את כריסטיאן וולף, רואה החשבון על הספקטרום האוטיסטי, שמנצל הפעם את כישוריו המנטליים והפיזיים כדי לעזור לסוכנת האוצר מריבת' מדינה לחקור את נסיבות רציחתו של הבוס שלה לשעבר. כריסטיאן מגייס לעזרתם את אחיו המתנקש ברקסטון (ג'ון ברנטל) ויחד הם צוללים לסבך תככים המוביל לקרטל מסוכן הסוחר בנשים. כזכור, צמד האחים נפגשו לאחר שנים של נתק רק לקראת סיום הסרט הקודם וכעת קפצו היוצרים על ההזדמנות לפתח את דינמיקת ה"טאף לאב" המשעשעת שבין כריסטיאן - שמתקשה בהבנה והפגנה של רגשות, לבין ברקסטון- הרוצח הרגשן, הילדותי וחם המזג.

בזכות הכימיה הנהדרת בין אפלק וברנטל החיבור הזה עובד נהדר ונותן לכל הסיפור מין טוויסט סרטי צמדים מלבב בסגנון "נשק קטלני". העניין הוא שהסרט מאוהב בדינמיקה הזו קצת יותר מדי ולא מעט מהסצינות בכיכובם של השניים, מקסימות ככל שתהיינה, סובלות מחזרתיות ואורך יתר שמכבידים על קידום הסיפור. גם העלילה המסובכת יתר על המידה מוסיפה לסרבול ואפילו צופים מיומנים עשויים למצוא עצמם מבולבלים ללא שום הצדקה. בעיה נוספת היא הפיכתו של כריסטיאן לסוג של לוחם צדק למען החלשים. בסיס לכך כבר קיים בסרט הראשון, אולם כעת נמחק כמעט לגמרי הטשטוש המוסרי שהיה במהותה של הדמות והיא הופכת לגיבור בנאלי וצפוי. האקשן עדיין ברוטאלי ומבדר, אבל דווקא סיקוונס הפעולה הגדול לקראת סיום אינו מצליח להתרומם לשיאים הדרושים. בשקלול הדו"ח, "רואה החשבון 2" מצליח לספק סחורה ראויה, אך נופל באיכותו מקודמו המקורי והמוצלח יותר.