בכניסה לחוות רונית אפשר לרגע להתבלבל – עשרות מכוניות בחניון, מוזיקה מרגיעה ברמקולים, אורות צהובים נעימים, סידורי פרחים מרשימים ואוכל כמו בקבלת פנים, אך הפעם לא מדובר בעוד חתונה, אחת מני רבות שמתקיימות באולם מהיוקרתיים בארץ, אלא במרחב טיפולי־שיקומי שהוקם לאלפיים צעירים וצעירות, מבלי מסיבת הנובה שניצלו מהטבח לפני כחמישה שבועות.
״הרעיון הוא לתת להם את הבחירה״, מסביר נמרוד פרידברג, ממנהלי המקום, שמקבל את פנינו. ״כשאתה נמצא במצב של טראומה אתה במצב של חוסר אונים, אין לך שליטה, ופה המודל הטיפולי הוא להחזיר לך את האפשרות לבחור. הם באים לפה ויכולים להחליט אם הם נחים, אוכלים, מדברים עם חברים שהיו במסיבה, מנגנים, מקשיבים, שותקים״.
יחד איתנו נכנסת קבוצה של ארבעה חברים. הם מגיעים לכאן אחרי שלושה שבועות, בפעם הראשונה. פרידברג אומר שלא מדובר במשהו חריג. ״היום בבוקר מישהי כתבה לנו באינסטגרם ׳לא יצאתי מהבית, בואו קחו אותי׳, ויצא מישהו לאסוף אותה, ועכשיו היא פה, ככה זה עובד. הרבה אנשים בהתחלה נכנסים בהלם, ולאט־לאט הקליפה יורדת״.
המקום פתוח כל יום משעות הצהריים ועד הערב, ללא שינה. את רחבת הריקודים מחליפה שורת מתחמי טיפול אלטרנטיביים, משמאל מזרנים עם הזמנה להוריד נעליים ולהצטרף למפגש, ובסמוך יושבים יועצים ופסיכולוגים בראשות ד״ר ליה נאור, ממקימות המקום, מוכנים לתת מענה לזיכרונות ולחוויות שעולים. את שולחנות האורחים המירו סטודיו פתוח שמעניק תרפיה באמנות באמצעות הנגשת כלל החומרים, ומקומות למרחבי יצירה ואמנות עם מטפלות באמנות ופסיכותרפיה.
משה וימאל מעמק חפר, במקצועו מתמחה ברפואה סינית ובעל חברה ליבוא ציוד רפואי, אחראי על מתחם הטיפולים הפיזי. ״אני כבר שלושה שבועות פה״, הוא מספר, ״עזבתי את העבודה. יש לי בן בגולני בגבול לבנון, לשבת בבית לא עושה לי טוב, אז זה מה שאני עושה. אני מגיע הביתה ברגליים כואבות, שבור לגמרי, מאוד־מאוד עייף, ומבסוט״.
הוא הגיע למתחם ממש בהתחלה עוד כשפעל במושב הסמוך בית־יצחק. ״ראיתי שאנחנו עומדים בפני משהו גדול אבל לא ידעתי מה״, הוא משחזר. ״הייתה מיטה אחת מתחת לעץ וחשבנו שזה יספיק – היו רק עשרים איש. שלושה שבועות אחרי אנחנו מוציאים בין 200 ל־300 טיפולים כל יום, וברשימת התפוצה שלנו יש 600 אריות (מטפלים, ע״ג) שרבים על מקום לטפל בהתנדבות מלאה, לא עבר כאן שקל״.
משה מכניס אותי אל מתחם שמוסתר בווילון מצידו האחד והיחיד שיש בו מעט פרטיות. הוא מבקש שאעצום עיניים, להרגיש את הקסם. ״אחרי שלושה שבועות אנחנו יודעים להגיד שזה חלק קריטי מההצלחה, אנחנו רואים איך אחרי טיפול אחד המצב משתפר, שזה עוזר. אנחנו לא מתיימרים לפתור להם את כל הבעיות ואנחנו לא יכולים להזיז את הטראומה, אבל אנחנו יודעים שאם נעזור להם בצעד הבא בחיים שלהם, נמנע מהטראומה להפוך לפוסט טראומה. יושב כאן תמיד פסיכולוג קליני שעוזר לקלוט את הצעירים כשהם יוצאים, מביא כוס מים, מסתכל להם בעיניים, רואה אם הכול בסדר״.
איך אתה יודע שהמטפלים מוסמכים?
״יש לנו טופס מיוחד שהם צריכים למלא עם המון פרטים – ניסיון עם נפגעי טראומה, ניסיון עם סמים פסיכדליים, אם יש ביטוח ואחריות בתוקף, ואם אין – הם לא יכולים להיכנס. אנחנו לא רוצים לחשוף אף מטופל לבעיה עתידית, זה קו אדום. יש גם כאלה שאני לא יכול לשבץ אותם, למשל מטפלת בעשן שרוצה לטהר מהם את כל הזוועות עם עשן – זה לא הזמן, או מטפלת במים – אין לי פה בריכה או אפשרות לשים מים״.
עוד כמה זמן אתה חושב שהמרחב הזה יחזיק?
״כמה שנצטרך. עוד לא נגענו בזק״א, בחיילים, במפונים. עכשיו זה הפיילוט שאפשר להעביר דרכו את כל האוכלוסייה. יש פה אנשי נפש מדהימים, פסיכיאטרים, פסיכותרפיסטים ועובדים סוציאליים, שאלופים בזה. הגיע הזמן גם שהם ירוויחו פה כסף״.
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במוצש של מקור ראשון
