ביום חמישי, 5.10, הוכרזו הסרטים הזוכים במסגרות התחרותיות בפסטיבל חיפה ובהם ״החייל הנעלם״, של הבמאי דני רוזנברג, שזכה בפרס הסרט הישראלי העלילתי הטוב ביותר. גיבור הסרט הוא חייל שבמהלך מבצע בעזה מחליט לברוח הביתה ומשם לחברתו הגרה בתל־אביב. העניינים מסתבכים כשהוא מגלה שמערכת הביטחון כולה הוקפצה לחפש אחריו ובאמצעי התקשורת כבר מדווחים כי נחטף על ידי חמאס. כעת, מבוהל עד כדי היסטריה, הוא מנסה למצוא מוצא מהטירוף שאליו נקלע ורק מסתבך עוד יותר. איזו אירוניה טרגית היא שיממה וחצי לפני פרוץ המלחמה הנוראה ביותר של ישראל בחמישים השנים האחרונות, בחרו הלקטורים להעלות על נס סרט שגיבורו הוא חייל מבולבל שאינו מבין מי ומה הוא; לוחם בצה״ל שמוצא עצמו במשבר זהות ומנסה בכל כוחו לברוח מלפיתות ההגדרה והאחריות שקיומנו כאן תובע מכולנו.
״החייל הנעלם״ הוא רק שם נוסף ברשימה הכוללת יצירות כמו ״ואלס עם באשיר״ ו״לבנון״, שכולן חלק מאותו ז׳אנר עגום שכבר זכה לכינוי האקדמי ״יורים ובוכים״. ז׳אנר שהיוצרים שפעלו בתוכו תיארו את החייל הישראלי כקרוע בין חובתו למדינה לבין ההשלכות המוסריות של מעשיו ״הפסולים״ בהגנה על עמו ומולדתו. הצלחתם הבינלאומית התבססה על אותה הלקאה עצמית ביקורתית שכה אהודה על מנהלי הפסטיבלים וטקסי הסרטים הגדולים באירופה ובארה״ב. יצירה ביקורתית היא מהותית וחשובה בכל אמנות, וז׳אנר המלחמה הוא מהפוריים ביותר בעידוד השיח הביקורתי הזה. אבל הביקורתיות רלוונטית כשמדובר במערכת מאוזנת שמאפשרת הצגת מגוון דעות, נקודות מבט ורגשות.
הז׳אנר העגום ״יורים ובוכים״ הוא ז׳אנר שהיוצרים שפעלו בתוכו תיארו את החייל הישראלי כקרוע בין חובתו למדינה לבין ההשלכות המוסריות של מעשיו ״הפסולים״ בהגנה על עמו ומולדתו
הוליווד, באופן טיפולה במלחמותיה של ארה״ב, היא דוגמה טובה לכך. מערכות כמו וייטנאם, עיראק ואפגניסטן שבזמן אמת הפכו למקטבות ואף טראומטיות, זכו לייצוג קולנועי מגוון כשעל כל ״פלאטון״ נוקב ומערער הופק גם ״רמבו 2״ פטריוטי נלהב. הנה, רק בשנה שעברה הסרט המצליח ביותר בקופות בארה״ב היה ״אהבה בשחקים: מאווריק״ – פרסומת נרגשת ולא מתנצלת לצי האמריקני, שזכתה לאהדת הקהל והמבקרים כאחד. אצלנו, לעומת זאת, בהיעדר תעשיית קולנוע מסחרית ובחסות שליטתו המוחלטת של השמאל הפוליטי בכל הליך הלקטוריזציה בקרנות הממשלתיות, לא קיים כל איזון. רק נסו להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שבה צפיתם בסרט מלחמה ישראלי חף מביקורתיות, כזה שלא התבייש להפגין לכל אורכו פטריוטיות ודבקות בצדקת הדרך. כן, הרבה מאוד זמן עבר מאז ״מבצע יונתן״ ו״שתי אצבעות מצידון״.
ובחזרה להווה. ב־7 באוקטובר ספגה ישראל מתקפה רצחנית שלא הייתה כמותה בכל תולדות המדינה. נוכח הזוועות זנח עם ישראל ברגע אחד את כל המחלוקות ויצא מאוחד לקרב על המשך קיומו. אין ספק שהמאורע הזה שימש מכת התפכחות עבור רבים בעם, שלראשונה הפנימו מול איזה אויב נורא אנו ניצבים. חמאס, חיזבאללה ואיראן אחד הם. הנאצים של ימינו. רוע מוחלט ושטני שחייבים להילחם בו ולנצח. אך מה יהיה לאחר שוך הקרבות – בשבועות, בחודשים ובשנים שיבואו? הזיכרון האנושי הוא הפכפך וגם לעובדות המוצקות ביותר יש נטייה להשתנות ולדהות עם הזמן. אנו מוכרחים לוודא שנוכל לנצח גם במלחמה נגד השכחה ולשם כך נדרש כלי מעודן ומטלטל כאחד – הקולנוע.
הגיע הזמן שמיטב יוצרינו יתגייסו למערכה, לא למען תעמולה זולה והאדרת המלחמה, אלא לטובת עשייה הומנית, כנה ומרגשת. עלינו ליצור סרטים שיהדהדו לעוד שנים רבות את אינספור סיפורי הגבורה וההקרבה, יקבעו עבורנו ועבור כל העולם את הנרטיב האמיתי של מלחמת אוקטובר 2023 ויפעמו רוח של גאווה, אחווה וצדק בלבבותינו. כן, אנו זקוקים ל״להציל את טוראי ריאן״ משלנו. האם כל זה ייתכן באקלים הפוליטי הנפיץ של ישראל? הלוואי. כי מה שהיה, לא יוכל להיות עוד, ואנו תקווה שתם עידן החיילים המבולבלים.
