לפעמים אנחנו עולים על אוטובוס מלא עד תום ואין לנו ברירה אלא לסבול. הנחמה שלנו במקרים כאלה היא צרת הרבים: לידך ישב נער מתבגר שעדיין לא קנה דיאודורנט, ההיא תיאלץ לשבת על המדרגות, ליד הקשיש תשב אמא שהבת שלה התארסה זה עתה והיא מקבלת טלפונים בלי סוף כל אחד יצטרך להתגבר על הצורך שלו לנשום אוויר ולהסתדר עם מה שיש. רובנו גם מכירים את חוויית העלייה על אוטובוס ריק ומרווח, שבו יש מושב לכל רגל, שלא ייאלצו חלילה להתחכך באדם זר. אך ביניהם יש קווים ספציפיים – קווי המשווה – שהם לא פה ולא שם. אלו קווי המחלוקת. הקווים שבהם לאורך כל הנסיעה יוחלפו מבטים בין הנוסעים האנונימיים, מבטים שטומנים בחובם את ההרגשה החמוצה, מבטים שבליבם האמירה: "למה בעצם אתה יושב לבד בספסל ואנחנו שניים?" – עלינו על קו כזה וחזרנו ממורמרים. הצטרפו אלינו לקו 960.
ערב שבת בתחנה המרכזית חוף הכרמל, אט־אט מתקבצים הנוסעים. התחנה נוחה, השירותים נקיים, האווירה נעימה יחסית, וריחם של חומרי הניקוי מרחף באוויר. האוטובוס מגיע ואנחנו תופסים את מקומותינו. עוגות לשבת, חלות טריות ובגדי שבת ארוזים בתיק, יחד עם חרדים, דתיים וחילונים ששמים פעמיהם אל עיר הקודש ירושלים. אל תא המטען מועמסות מזוודותיהם של הנוסעים ועגלותיהם של התינוקות. הדרך מתחילה, כמו שאומר גיבור התרבות החדש שלנו ראמזי: בנעימים.
פרט למשפחות הנוסעות יחד, כמעט כל נוסע יושב במושב נפרד. בהזדמנות זו, ארים מכאן צעקה למעצבי הפנים של אוטובוסים (יש דבר כזה?): האם אין זה מתבקש שתתאימו את עצמכם לעולם הפוסט־מודרני שבו אנחנו צועדים, המקדש את האינדיבידואל ושם את חירות הפרט על השולחן, ותעצבו אוטובוס שבו כל אחד יושב במושב בודד? הרי כמה אחוזים מנוסעי האוטובוס באמת מעוניינים במושב זוגי? אולי עשרים? עשרים וחמישה, אם אני מפסיד עליכם? אז למה עדיין רובנו יושבים ליד המתבגרת הזו שעושה שיחות וידאו לפני שבת לכל משפחתה בקול, כשאנחנו יכולים לשבת בנפרד? האם ראיתם פעם, מעצבי פנים מתנשאים שכמוכם (הם קיימים או שאני סתם צועק?), את החייל עם התיק הענק שכבר הניח אותו במושב לידו בתקווה לנסיעה שקטה, נדרש להעמיס אותו על ברכיו לאורך כל הנסיעה? איפה למדתם את עיצוב הפנים המזעזע הזה, ומי המרצים שלכם ועל מי צריך לצעוק כאן כדי שדברים יתחילו לזוז, הא?
המסלול של האוטובוס מתוכנן כך שהוא יגיע אל היעד במהירות שיא כמעט. קו 960 שט על כביש 6, בעוד מחיר הנסיעה אינו משקף את היעילות הזאת כלל – 16 שקלים בלבד. אם מחלף אליקים וצומת יקנעם לא יעוררו בכם טראומות מימי הצבא שיקשו עליכם להמשיך, תוכלו למצוא את עצמכם נוסעים בנחת באזור באקה אל־גרבייה, ובהמשך חריש, כפר־סבא, רעננה, מודיעין – ועולים לכביש 1 עד לירושלים.
אומנם אין הרבה תחנות, ובכל זאת מדי פעם מצטרפים נוסעים חדשים, ואיתם מתגלים כישורי המשחק של הנוסעים באוטובוס המדמים עצמם ישנים. השחקן הגרוע ביותר מפסיד ומקבל נוסע שיחלוק עמו את הספסל. ככל שהאוטובוס מתמלא הרעש הולך ומתגבר והחוויה לא נעימה במיוחד. ילדה אחת לא נותנת מנוח לאמה, וצועקת לה "mom!" אולי 347 פעמים, אבל מי סופר. קבוצת נערים אחרת פותחת לעצמה צהריים־קריוקי בלב האוטובוס, אבל אולי אם תגבירו אצלכם, ההסכת יגבור על כל הרעש.
לקראת ההגעה לבירה ניגש אליי אב למשפחה של שמונה נפשות לפחות, שהעלה תהייה האם יספיק להגיע עד למרכזית כדי לתפוס את האוטובוס הבא בדרכם דרומה, או שמא עדיף שהם ירדו מראש במחלף חמד. האם, כך שאלתו, יש מעבר חציה במחלף חמד שבעזרתו הם יוכלו להגיע לצד השני של הכביש ולעלות על הקו המבוקש? לשמחתי ידעתי לענות שכן, ונשמתי לרווחה כשהוא החליט לקחת את הסיכון ולנסות לתפוס את האוטובוס הקרוב. שמונה נוסעים שמפנים מקום באוטובוס זה לא עניין של מה בכך. אז בלב שלם איחלתי להם הצלחה ושבת שלום.
