"הגעתם מרחוק? חיפשתם אותנו הרבה זמן? כן, אני יודעת, הסתבכתם בדרך. קשה למצוא את המקום. אנחנו פשוט נמצאים מאחורי המלון, שמאחורי תחנת הדלק, שמאחורי בית־שמואל. לא מזמן בנו כאן מתחם חניה חדש, אז אנחנו כבר מאחורי החניה. מתחת לבית הקונפדרציה – אנחנו פה. מאחורי מאחורי מאחורי".
כך נפתחת הצגת היחיד של תהילה ישעיהו־אדגה, "לא נחמדה, לקשר רציני". הצגה שהיא בין מונולוג לדיאלוג ישיר ומלא כנות עם הקהל שהגיע לאולם הקטן והאינטימי בבית הקונפדרציה. מוסד תרבות ירושלמי, שמשמש בין היתר משכנו של אנסמבל הוּלֵגֵאבּ, התיאטרון הישראלי־אתיופי היחיד בארץ. 14 שנים שהאנסמבל חי ופועם. המבקרים אוהדים, הפרסים נקטפים, אבל רובכם לא שמעתם עליו, והקהל עדיין לא מגיע בהמוניו.
את ישעיהו־אדגה זה לא ממש מפתיע. "זה נכון, לצערי לא שומעים עלינו מספיק. העובדה שאנחנו שוכנים בבית הקונפדרציה, שזה לא מקום עם נשמה ולב פועם של תיאטרון, מסמלת משהו עמוק יותר. זה מצטרף לכך שקשה להביא קהל לתיאטרון באופן כללי. אין ספק שאנחנו לא מקבלים את החשיפה הראויה לנו".
היא הצלע המרכזית מבין שחקני התיאטרון, נמצאת שם מיומו הראשון, וגם הספיקה לרוץ עם הצגת היחיד שלה "לבדה" ברחבי ארה"ב. בנוסף, היא משחקת כיום בהצגה "שלוש מלכות ופילגש", של קבוצת התיאטרון הירושלמי, ובסרט "ליידי טיטי שרה בלוז", המועמד לפרס אופיר ועתיד לצאת בשנה הקרובה לאקרנים. בעבר השתתפה בסדרות "מלאך של אמא" (yes), "שנות ה־80" ועוד.
אך עבורה, תיאטרון הולגאב היה ונשאר הבית המרכזי. מנהלו האמנותי הוא משה מלכא, מהבמאים המוערכים בישראל, שהקים אותו על שרידי תיאטרון "נטלה" האתיופי, שקרס כלכלית. מאז הם מעלים מדי שנה הצגה חדשה, שבנויה מחומרים אישיים ומקוריים מתוך חיי השחקנים. ישעיהו־אדגה קוראת לזה "תיאטרון חוקר". "כל הצגה נוצרת יש מאין, בתהליך עבודה ארוך. החומרים מגיעים מתוכנו. הבמאי זורק רעיון כלשהו לחלל ואנחנו מאלתרים על הבמה עד שיש כיוון לעלילה. אין אצלנו פשרות ואנחנו מעמיקים מאוד. זאת עבודה סיזיפית ולא קלה בכלל".
אנחנו נפגשות לרגל מיני פסטיבל "הולגאב" שיתקיים בין 12 ל־14 ביוני בתיאטרון ענבל בתל־אביב, ויכלול מבחר מהצגות האנסמבל. התיאטרון שם לעצמו למטרה לתת במה לשחקנים ממוצא אתיופי, ועל הדרך לגעת בסוגיות חברתיות הנוגעות לעדה בפרט ובשאלות כלליות על זהות, זרות ושייכות בכלל. במקרה של ההצגה "לא נחמדה, לקשר רציני" עולה גם נושא החיפוש אחר זוגיות.
ההצגה עוסקת באישה שמנסה לפתוח פרק ב' בחייה, ויוצאת למסע חיפוש בשדה האינטרנט. מסע שמעלה באופן קומי את מציאות חייה המורכבת בארץ כאישה אתיופית. ישעיהו־אדגה, שגם השתתפה בכתיבת ההצגה, מעידה כי מדובר במעין אוטוביוגרפיה שלה, כגרושה ואם לשני ילדים שכבר עזבו את הבית. "בראש ובראשונה זו הצגה על אישה שחיה לבד וצמאה לזוגיות", היא מבהירה. "בנוסף, ישנו סיפור המעטפת שלי, כאישה גרושה מהעדה האתיופית. אבל אני חושבת שזה יכול לדבר לכל גבר או אישה שנמצאים באותה סיטואציה, מכל עדה שהיא".
החבל הדק הזה, שבין הסיפור שלה כשחקנית אתיופית, לבין הסלידה ממשבצות ומגירות, מלווה אותנו לאורך כל הריאיון. אני הולכת עליו בעדינות. מנסה להיזהר במילים, לא ליפול להגדרות, וחושבת לעצמי שהיא בוודאי מרגישה בזה, ואולי גם מתעצבנת קלות. וזה אכן מגיע. בין שיחות על שחקנים אתיופים, דעות קדומות, ומאבקי הקהילה שעוד נגיע אליהם בהמשך, ישעיהו־אדגה מחליטה גם לשים גבולות.
"את יודעת מה, אני רוצה להגיד לך משהו. אם היית מראיינת אותי ולא ממקדת את השיחה דווקא בנושא הגזענות והאפליה, אלא במי זו תהילה ואיך היא הגיעה לתיאטרון, אולי היינו מתחילות את השינוי".
אני שותקת, מפנימה. "בכנות, לא קל לי לדבר על זה. בכל פעם שמראיינים אותי, אני צריכה לגייס כוחות מחדש. התפיסה התקשורתית מכוונת לשם ומקבעת את המצב, וזה לא פשוט לאדם המופלה. אז בואי תשני את הכותרת שלך. תעשי שינוי, מה את אומרת?"
חולמת על דני
ישעיהו־אדגה (44) נולדה בכפר מאי למומו שבצפון אתיופיה, שם גדלה עם אמה. לאביה המבוגר היו חמש נשים במקומות שונים. כשהייתה בת עשר עלתה לארץ במסגרת מבצע משה, והתגוררה בבאר־שבע. את ספסל הלימודים עזבה בכיתה י"א ונישאה לאהוב נעוריה. כך, בגיל 17 כבר ילדה את בנה הראשון. את הוריה איבדה שנה לאחר מכן, בגיל 18 בלבד. אחרי ארבע שנות נישואין התגרשה ועברה לירושלים, להתחיל את חייה מחדש. לבד.
"משהו אצלי חסום. זה ברור לי. אחרי שהפרק הראשון שלי נכשל, התרגלתי לחיות לבד. יש לי פחד שלא אצליח לפתח קשרים. שמישהו ייכנס וישבש את העצמאות שלי, או שהכישלון הקודם יחזור על עצמו. כל החששות האלו מנציחים את הלבד שלי.
"כשנרשמתי לאתר 'שליש גן עדן' נדהמתי לגלות כמה אנשים חיים בבדידות. מדובר במספרים אסטרונומיים. פתאום הבנתי שהשוק הזה הוא מעין יער גדול שאתה הולך בו לאיבוד. הוא כביכול נותן אפשרות למצוא את האחד, אבל מרוב אפשרויות אנשים כבר לא משקיעים בחיפוש. מצאתי את עצמי נוטה לפסול על שטויות. זו מעגליות שקשה מאוד לצאת ממנה".
את האתגרים שהיא מתמודדת איתם בניסיונות למצוא זוגיות, היא מביאה כאמור לבמה. בחלק מסוים בהצגה היא מקריאה הודעות שקיבלה במציאות מגברים שפנו אליה באתרי ההיכרויות. "קראתי את ההודעות למשה, הבמאי, ממש אחד לאחד. הוא נקרע מצחוק וכך, תוך כדי אלתורים הבאתי את העולם האישי שלי: הלחצים מאחותי, הדייטים והמחסומים".
במהלך ההצגה, בתוך מסע החיפוש האינטרנטי, מופיע דני, גבר החלומות של כל אישה. רגיש, אמיד ומשכיל. "דני יכול להיות כל אחד. לא משנה אם הוא אתיופי, או לא. בתוך כל היער של הגברים, דני הוא הגבר של כל בחורה. איש היי־טק שייקח אותך לפריז, ביישן ועדין. אני כיוצרת, מעדיפה אדם שהוא יותר בקרקע. שיכיל את השריטה שלי".
פגשת בחורים כאלה?
"יכול להיות שפספסתי אותם. אולי גם יש לי תבנית בראש. התחתנתי בגיל נורא צעיר, ובגיל 17 כבר הייתי אמא. בגיל הזה האהבה מעוורת אותך לגמרי. את לא רואה את האמת בדרך. יכול להיות שעדיין נשארתי באותו מקום. אני רוצה לפגוש את האחד שיטשטש אותי, אבל זה לא בהכרח הדבר הנכון. אני כל הזמן מנסה להיות יותר ריאלית, להיות כאן ועכשיו ולא להישאב לפנטזיה של הגבר המושלם. חשבתי שכשההצגה תסתיים אולי אפגוש את דני הזה. אבל חלפה כמעט שנה מאז שהתחלנו לעבוד עליה וזה עדיין לא קרה".
"כשנרשמתי לאתר 'שליש גן עדן' נדהמתי לגלות כמה אנשים חיים בבדידות. פתאום הבנתי שהשוק הזה הוא מעין יער גדול שאתה הולך בו לאיבוד. הוא כביכול נותן אפשרות למצוא את האחד, אבל מרוב אפשרויות, מצאתי את עצמי נוטה לפסול על שטויות"
חלק מההודעות שקיבלה מתייחסות באופן בוטה לצבע עורה. זה מאפיין שיש לו משקל באתרים הללו, אני שואלת אותה.
"בוודאי. אלו תגובות אמיתיות שקיבלתי באתר. אז מה אני יכולה לעשות עם זה? כל שנותר לי הוא לצחוק על העניין".
זוגיות מעורבת היא עדיין משהו חריג?
"בעיניי לא. איך זה נראה בעינייך?"
בכנות, כשאני רואה זוג מעורב, אני חושבת לעצמי "וואלה, מגניב". אני תוהה למה זה בכלל מגניב, למה זה לא טבעי לי.
"אני מעריכה את הכנות שלך, אבל אין לי תשובה לזה. אני לא רואה את זה כמשהו חריג או יוצא דופן. אולי אם היית שואלת אותי לפני שלושים שנה הייתי חושבת אחרת. אבל לא, אני רואה זוג רגיל לכל דבר. כמו שיש אישה ג'ינג'ית וגבר שחום. ברגע שנשנה את התפיסה ואת הראייה כחברה, נוכל להגיד דיינו".
לפוצץ את הבועה
"לפני שנתחיל את ההצגה, תסגרו את הנייד בבקשה. אחרת זה פוגע בי באופן אישי. ואם אני נפגעת, אז הקהילה נפגעת. אני והקהילה זה אחד. אחד בקריית־גת הרביץ לאשתו, זה אני. אתיופי נהיה ח"כ, זה אני. נהיה טייס, זה גם אני, ואני בכלל מפחדת לעלות על מטוסים. למען האמת, אני מפחדת לעלות על האוטו שלי ולנסוע באוטוסטרדה, בגלל השוטר. 'מאיפה יש לכם פולקסווגן?' הוא שואל כשהוא עוצר אותי באמצע הנהיגה. 'אדוני השוטר, אני כאן לבד'" (מתוך ההצגה "לא נחמדה, לקשר רציני").
"הקטע הזה מדבר על השיוך האוטומטי", מסבירה ישעיהו־אדגה. "לא מסתכלים עליי כאינדיבידואל. אני אדם, אישה, ישראלית. יש לי עוד הגדרות, אבל כל הזמן משייכים אותי לקהילה.
"לפני כעשור שוטר ראה אותי ברחוב ודרש ממני תעודת זהות, ככה סתם באמצע היום. בהמשך הוא נתן לי את מספר הנייד שלו וביקש שאעדכן אותו על עובדים זרים שאני מכירה. הוא היה בטוח שגם אני עובדת זרה. אמרתי לו שגם אם אכיר עובדים זרים, הוא לא יקבל ממני שום מידע".
שלוש שנים חלפו מאז פרצה מחאת יוצאי אתיופיה נגד האפליה והגזענות כלפי בני העדה. מחאה שהטילה זרקור, בין השאר, על היחס המפלה שחווים בני הקהילה מגורמי המשטרה. המקרה הנודע של החייל דמאס פיקדה הוא שהצית האש. בסרטון שעלה לרשת תועד שוטר מכה באלימות קשה את פיקדה ללא כל סיבה. שנה קודם לכן, הציפה את הנושא פרשת מותו של יוסף סלמסה, נער אתיופי שנעצר באופן אלים ונמצא מת זמן לא רב לאחר מכן. בהולגאב העלו בעבר הצגה המבוססת על הפרשה, שבה שיחקה אדגה את אם המשפחה. "לשוטר בהצגה קראנו בכוונה בשם המזרחי תורג'מן, כי גם תורג'מן מגיע מעדה שמופלית לרעה", היא מסבירה. "יש פה היררכיה ברורה. במגרש הישראלי תמיד ישנם השחקנים החזקים יותר, ומישהו משלם מחיר".
"לא מסתכלים עליי כאינדיבידואל. אני אדם, אישה, ישראלית. יש לי עוד הגדרות, אבל כל הזמן משייכים אותי לקהילה"
למרות הרצון להימלט מאותו "שיוך אוטומטי", אדגה לוקחת חלק פעיל במאבקי העדה. בין הצגות לשיעורי משחק, תוכלו למצוא אותה באוהל המחאה של משפחת מנגיסטו מול בית ראש הממשלה או בהפגנות הקהילה. "למאבקים מול הממסד אין סוף. עד שייווצר שינוי, אני פועלת להציף את מקרי הגזענות. מרגע שאנחנו נאבקים, הגזענות לא נסתרת יותר מהעין. הכוח נמצא בידיים שלנו".
השבוע עלה לכותרות מקרה גזענות בחברת "הוט מובייל", כאשר נציג שירות כינה בחורה ממוצא אתיופי "שחורה מסריחה" והטיח בה אמירות פוגעניות נוספות. "איך ששמעתי על המקרה התנתקתי מהחברה הזאת וכמוני פעלו עוד רבים מהקהילה. זאת המחאה שלי. אנחנו מאוד מודעים לגזענות ופועלים בנושא. בכוונה פה, במקרה הזה, אני אומרת 'אנחנו'. כי הכאב הוא של כולנו, ואני מקווה שגם למי שלא מהקהילה אכפת".
ועדיין, בהפגנות למען אברה מנגיסטו, רוב המשתתפים הם בני העדה, וזו הרי לא מחאה עדתית.
"אז תבואו, הם יושבים מול בית ראש הממשלה למעלה מחודש וחצי. אני קוראת גם לחברה ה'לבנה' להביע תמיכה".
את אופטימית?
"יש אותות של שינוי. הם מאוד קטנים ואני לא יודעת אפילו לנקוב בשמם. הקהילה מאוד מאוחדת, ואני חושבת שאנחנו הולכים ומתחזקים. זה לא יהיה פשוט אבל ברור לי שנמתן קצת את המציאות".
למה בכלל יש צורך בתיאטרון ישראלי־אתיופי?
"התיאטרון קם כדי לתת מענה ליוצרים ושחקנים יוצאי אתיופיה שאין להם מספיק מקום בתיאטראות אחרים. תמיד יש כמה עלי תאנה, אבל מה שקורה בשטח מעיד שזה לא מספיק. אני יכולה להעיד על עצמי, שגם אם יש תפקידים, הם מאוד מסוימים. אם עולם המשחק לא מספיק פתוח למדוד אותי לפי היכולות שלי, אז יש לי מקום משלי".
מה זה אומר "תפקידים מסוימים"?
"בעוגה הזאת שנקראת 'תרבות התיאטרון בישראל' ובמדיה, יש טייפקאסט מוגדר מאוד. התפקידים שמציעים לי הם תמיד בתור עובדת זרה, עובדת ניקיון וכדומה. אני משחקת בסדרות ובסרטים פה ושם, ולפני שנה שיחקתי בסדרה 'מלאך של אמא'. חשבתי שהנה, הגיעה הפריצה הגדולה ועכשיו תפקידים נוספים ייפתחו בפניי. אבל בכל פעם שבדקתי מול הסוכן שלי לראות מה קורה, אם יש התפתחות, הוא אמר לי 'אפילו כשהצעתי אותך לתפקיד עובדת סוציאלית באיזשהו סרט, הם סירבו'. וזו הסיבה שצריך תיאטרון ישראלי־אתיופי".
"אחרי 'מלאך של אמא' חשבתי שתפקידים נוספים ייפתחו בפניי. אבל כשבדקתי עם הסוכן שלי, הוא אמר 'אפילו כשהצעתי אותך לתפקיד עובדת סוציאלית, סירבו'. ולכן צריך תיאטרון ישראלי–אתיופי"
סדרה כמו "נבסו" שהביאה לקדמת הבמה זוגיות מעורבת בין אתיופי לאשכנזייה – לא יצרה שינוי?
"כשעלתה הסדרה, חשבתי שזהו, עולם המדיה נפתח. אבל מתברר שזה היה חד־פעמי. השאלה היא איך עדיין אין מספיק יוצרים מהעדה שמשתלבים במוקדי התרבות".
אז עולם התיאטרון עדיין תל־אביבי אשכנזי?
"הוא עדיין בועתי כמו שכל המדיה בועתית. קחי לדוגמה את הפרסומות בטלוויזיה. יש מעט מאוד ילדים שחומים או שחורים. אולי מתחיל להיווצר שינוי אבל עדיין רואים על המסך יותר כחולי עיניים".
מה את חושבת על המהפכה בעולם התרבות שמירי רגב מנסה לעשות?
"אני לא מקבלת את ההתבטאויות שלה, יש לה אמירות לא קלות. אבל אני חושבת שהמהפכה שהיא עושה נכונה ורלוונטית. אי אפשר שהשמנת תהיה רק בתל־אביב, לאורך שנים היה משהו מאוד מקובע ומפלה בתרבות התיאטרלית בישראל, והיא יצרה שינוי לטובת הפריפריה. אני מאוד מעריכה את זה".
"מפספסים את העיקר"
לתיאטרון הישראלי־אתיופי הצטרפה ישעיהו־אדגה עוד בתחילת דרכו, לאחר שסיימה את לימודיה בבית הספר למשחק חזותי. "בשנת 1997 עלה רעיון לגבש קבוצת תיאטרון של יוצאי אתיופיה. מאז עברנו כמה גלגולים. הרוב פרשו בדרך. אפשר להגיד שאני השריד האחרון של הקבוצה הזאת".
אל עולם המשחק הגיעה די במקרה. "כשעברתי לירושלים, הייתי אם חד־הורית צעירה, בת 22 בסך הכול, שחייבת לעבוד ולהתקיים. בגלל שהתחתנתי בגיל צעיר מאוד, עשיתי תעודת בגרות בסיסית בלבד. אז בשעות הערב השלמתי בגרויות ובשעות היום עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות. הייתי אז 13 שנה בארץ, זו מעין תקופת ביניים. העברית לא הייתה שגורה בפי. לא עולה חדשה אבל גם לא מאוד ותיקה. איפה שהוא באמצע.
"כשלמדתי לבגרות בספרות, פתאום עולם שלם נפתח בפניי. ממש נהניתי לנתח את היצירות ולמצוא בהן עוד ועוד רבדים. כל יתר הבגרויות היו סיוט בשבילי. ואז הבנתי שהעולם הפנימי שלי רחב יותר, ולכן לא מתאים שאלך ללמוד משהו ריאלי. כששמעתי שיש קבוצת שחקנים אתיופים בירושלים, חשבתי שזה כיוון טוב. מה, אני אלך עכשיו לעשות תואר בספרות? מה אני אעשה עם זה? ככה מצאתי את עצמי בעולם המשחק".
שחקנים רבים מספרים על תשוקה שבערה בהם כל החיים. זה לא ממש מקצוע שמתגלגלים אליו.
"יכול להיות שהתשוקה הייתה פנימית ולא ידעתי עליה. יש פה התגלגלות בלי ספק, אבל ברגע שהתחלתי ללמוד ולצבור ניסיון, נשאבתי למשחק בכל רמ"ח אבריי. זו הייתה התגלות בשבילי. אני מאמינה שעם השנים בעולם הזה, אתה רק לומד ומעמיק".
היא מגדירה עצמה כאדם שומר מצוות. "אפשר לומר שאני דתייה פתוחה. בבית כנסת אתיופי אין הפרדה ולוחצים את היד לקייסים, ככה שהמסורת שלי לא חוסמת לי את הקריירה מבחינה הלכתית. זה המקום שלי להתפרנס כרגע. אני והוא בדיאלוג ונראה לי שהוא סבבה עם זה", היא צוחקת. "יש חטאים גדולים יותר מלעמוד על הבמה".
היו לך תקופות של חוסר ודאות במקצוע?
"בטח. נכון לעכשיו אני בחוסר ודאות. אני תמיד שם. זה תחום שאין בו אף פעם ביטחון. השאלה האם אני יכולה להתפרנס מזה עולה כל הזמן. מצד שני, את כל הזמן מגלה את עצמך מחדש ותמיד יש לאן לשאוף. אף אחד לא מבטיח לך שהשאיפה שלך תתממש, אבל כשזה קורה, את יכולה לטפוח לעצמך על השכם ולהגיד, אחלה. אני בכיוון. זה בסדר".
יש לך מחשבות לעזוב את התיאטרון?
"לא. אני רואה את עצמי כחלק ממייסדי האנסמבל. השקעתי את כל מרצי ומהותי בתיאטרון. גם כשהיו לי אופציות שהיו יכולות לקדם אותי יותר, תמיד נשארתי חלק מהתיאטרון. אני רוצה שיצטרפו עוד שחקנים יוצאי אתיופיה בשילוב שחקנים שלא מהעדה. אני רואה אותנו גדלים ומקבלים את החשיפה שמגיעה לנו. יש לי חזון".
ואת רואה סיטואציה שבה מתייחסים אלייך כשחקנית בלי להציף את הגזענות והאפליה?
"נכוויתי בעבר ממספר ראיונות, שהוציאו אותי כמניפת דגל המאבק האתיופי. אין לי כוחות לזה. זה מפספס את העיקר. נכון, עיתונאי צריך להביא את הלחם. אבל יש לך יופי של לחם: גרושה, אמא לשניים, חיה לבד, מחפשת זוגיות ללא הצלחה, מלאה במחסומים, חסרת ביטחון. תראי איזה אחלה נתונים". 
