מענק שפיות /// רוני ארזי | 36 | +4
בעת צרה, אפילו האויב המר ביותר יכול למצוא את עצמו נלחם לצד מי שממלא את ליבו זעם בימי חולין. מאז החל האיסלאם להשתלט על אירופה ירדה דרמטית העוינות בין מדינות היבשת; ישראל וטורקיה שומרות על קשר סביר בעיקר בשל שנאתן המשותפת לסוריה; מדין ומואב חברו יחד כדי לקלל את ישראל; ואפילו קתרין וג'יל שיתפו פעולה כדי לפגוע בנינה, אויבתן המשותפת ב"צעירים חסרי מנוח".
כל זה הוביל אותי למחשבה האופטימית שבידוד משפחתי שנכפה עלינו יצליח לאחד את ילדיי, המתבגרים יותר והמתבגרים פחות, נגד האויב המשותף והנורא מכולם: השעמום. אז חשבתי.
על פי מדגם מייצג שערכתי במהלך 14 ימי הבידוד, או כמו שאני קורא להם "הימים הבאמת נוראים" המסקנה היא שאין שום גורם בעולם שיצליח להשכין שלום ביניהם, אויב ככל שיהיה. יש לנו בבית יותר מחשבים וטלפונים מבני אדם, וגם זה לא עוזר. פעם אחת אפילו עשיתי ניסוי – לקחתי את אחת הבנות לעשות שיעורי בית של החופש הגדול, ואחד הילדים פתאום בכה שהוא רוצה גם שיעורי בית! "אבל אתה עדיין בגן, אין לך שיעורי בית חמוד", ניסיתי להסביר בדמעות.
כשהוא יוצא למרפסת, גם היא חייבת. כשהיא רוצה את השלוק האחרון שנשאר בפריזר מהחבילה הקודמת, גם הוא רוצה בדיוק את השלוק הזה והעובדה שיש חבילה חדשה עם עוד 50 שלוקים כמובן לא משנה כלום. הוא רוצה לנצח ב"חתחתול" ואין לו בעיה שייתנו לו לנצח אבל שלא יגידו לו שנותנים לו לנצח. וכמובן שתי הבנות רואות את אותה הסדרה (ויש מצב שגם את אותו פרק) אבל בשני מחשבים שונים, רק אלוקי הקורונה יודע למה.
אז שלום לא היה כאן, אבל מצד שני העובדה שיצאנו מהבידוד הזה בחיים אומרת דרשני והנה אני דורש: הורים שיצליחו לסיים בידוד משפחתי עם כל הילדים ללא נזק משמעותי, צריכים לקבל מענק שפיות מיוחד. בעצם עזבו מענק, תנו אישור יציאה מהארץ.
מציאות זמנית/// בנימין שינברג | 35 | +6
ההודעה הגיעה ברביעי בערב – ילדה מהישוב נתגלתה כחולה.
"מאמי, זה קשור אלינו?".
"כן חמוד, היא החברה הכי טובה של בת התשע. הייתה אצלנו לפני שישה ימים, שעתיים ביחד בחדר. וגם בת חמש הייתה איתן". וכך הבידוד הגיע גם אלינו.
בהתחלה עוד ניסינו להתפצל. אשתי הסתגרה בחדר עם המבודדות, אני תפעלתי את שאר הבית עם שלושה מתבגרים ותינוקת אחת. אחרי יומיים הבנו שבתחרות "מי משתגע קודם" כולם מפסידים ועברנו לבידוד משפחתי. המתבגרים מצידם הסתגרו בקומה השנייה בבידוד־הפוך כדי שיוכלו לשמור על קשר עם העולם החיצון.
בסדר, אז נהיה שמונה ימים בבידוד, מה קרה? בית גדול, חצר יפה, מה כבר יכול להשתבש?
בתור התחלה, סדר היום שלי. אני רגיל לקום כל יום באותה שעה, ללכת לבית הכנסת, לארגן את הילדים ולקחת אותם לגנים. ופתאום – לישון בלי שעון מעורר, יקיצה טבעית בשבע וחצי, ואז להתלבט – בשביל מה בכלל לצאת מהמיטה, לאן כבר יש למהר?
אחרי שהתגברתי על משבר הלו"ז שאלתי את עצמי, מה צריך אבא כדי לעבור את הבידוד בשלום?
אז ככה – כישורי ניווט, יצירתיות ואורך רוח.
ניווט חשוב כדי למצוא מקום שקט להתפלל. בהיעדר בית כנסת יצאתי למסע חיפושים ברחבי הבית – התחלתי בחדר של הילדה (שרקדה סביבי בניסיון להחזיר משחק לארון המשחקים), המשכתי בפינת האוכל (סליחה אשתי שעיכבתי לך את הארוחה) ובסוף התייאשתי ויצאתי לחצר בניסיון למצוא קצת צל בשמש הקופחת.
היצרתיות נדרשת כמובן כדי להעסיק את הילדים. מהר מאוד מיצינו את סבב לוטו־זכרון־פאזלים, סיימנו את דפי הצביעה מ"ערכת עידוד לבידוד" שקיבלנו מהיישוב (תודה על זה!), וביום השלישי כבר מצאתי את עצמי עם מסקינטייפ מודבק לאף משמיע קולות של פיל.
אבל הכי חשוב זה אורך רוח. אחרי הכל זו רק מציאות זמנית. לא לנצח אצטרך לצאת בהתגנבות יחידים באישון לילה כדי לזרוק את הפח. יום יבוא ואוכל שוב לצאת לרחוב בראש מורם, שקית זבל אחת בכל יד, כמו אבא גאה.
