הסגן של אמא /// איתי וגשל | 43 | 3+
הקורונה שינתה הרבה סדרי עולם והרגלים.
לא ראיתי לוח פרספקס מאז שיעור נגרות בחטיבה, ועכשיו הוא צץ בכל מקום. התו הסגול שלא שמעתי ממנו מאז ששירתי בגבול הצפון גם הוא חזר פתאום. שלא לדבר על מדי חום בצורות מוזרות ועמדות רישום בכניסה לכל מקום.
בתוך כל זה גם התא המשפחתי קיבל וואחד כאפה. התכנסות כפויה ובלתי מתוכננת פנימה ל־24/7 בלתי מתפשר. משהות של ארבע־חמש שעות שלי עם הילדים (במצב ערות) פתאום אני צריך להיות להם אבא וסמכות ל־15 שעות.
אבל אין רע בלי טוב, ואולי זאת ההזדמנות שלי לשפר את המעמד שלי מול הילדים. כי בשגרה רגילה מה אני בסך הכול? סגן אמא. תבינו, אני לא איזה שוביניסט, אני עושה הכול בבית (חוץ מלהקציף ביצים – גדול עליי), אבל זה כנראה לא מספיק. אני כנראה משלם איזה מחיר על מה או מי שאני.
כמה פעמים שמעתי אותם בודקים עם אמא אחרי ששמעו ממני לא. כמה פעמים הם אמרו לי "אל תתערב" או "לא דיברתי איתך". בהתחלה (טוב, גם עכשיו קצת) נעלבתי על השנמוך, על ההדחה. אבל ככל שחשבתי על זה, אי אפשר לכעוס על הילד שצועק "המלך הוא עירום".
אולי זמן קורונה ישדרג את מעמדי. כי מה בסך הכול ההבדל ביני לבינה? לכאורה רק הזמן איתם.
לקחתי את העניינים לידיים. הייתי איתם המון, אפילו יותר ממנה, כי היא צריכה קצת לעבוד. השקעתי בחבר'ה: כל יום טיול אופניים בשדות, לפעמים שניים. משחקים בלי סוף, מאכיל, מנקה, שוטף, מקלח וחוזר חלילה.
מה אני אגיד לכם, לא יודע אם יצאה כאן לימונדה מהלימונים. מה שבטוח יצא חמוץ. חמוץ מאוד. כי הנה מגיע הלילה של יום מושקע שכזה, והם קוראים לי ואני מרגיש שהו, השגתי משהו, קוראים להרדים אותם! אני מבסוט עד הגג. אני נכנס לחדר שלהם מנופח מההצלחה, ובמחי סיכה הם מפוצצים לי את הבלון: "תקרא לאמא בבקשה".
מה אני אגיד לכם, האבא אותו אבא והילדים אותם חוצפנים.
יחסי כוחות /// שלמה הכט | 49 | 6+
השהות המוגברת בבית בגל הקודם של המגפה החזירה לתקופות ארוכות את הבת הסטודנטית, הבן החייל, והבני"ש. הבית נהיה צפוף יותר. צריכת המזון, המים והספות עלתה בצורה אקספוננציאלית.
ההתכנסות המחודשת של כל הילדים הבוגרים הביתה הביאה מפגשים מעניינים, פיתוח וגילוי הדדי, הנחיה של הגדולים לקטנים, ובאופן כללי האיחוד מחדש היה אחד ההיבטים הטובים יותר בתקופה שעברה. בשבת הפסדתי לאחד מילדיי בהורדת ידיים, בפעם הראשונה.
האמת שאנחנו לא מעבירים את סגרי הקורונה בהתמודדויות טיפשיות, אבל הבן הזה בהחלט הראה לנו בימי הסגר הראשון את שגרת האימונים שלו. האם אני מרגיש מוטרד? האם זה קשור למשבר גיל החמישים המתקרב?
כבר התרגלתי לזה שילדיי מצליחים יותר ממני, בעיקר בלימודים. תעודת הבגרות שלי מוצפנת היטב, כדי לא לתת להם רעיונות. אבל בלימודים יש להם את הצד השני והמוכשר יותר בזוגיות שלנו.
הצד הפיזי הוא הצד שלי. אז שרדתי עד גיל 49, למרות ילדים שכבר בגרו וגדלו, גם בגלל שרירי שריון ששרדו עם השנים, עד השבת. חלק משגרת הבית היא התחרותיות: בטריוויה של מוסף שבת, במשחקי קופסה, בקטאן (בשבת!) – ובערך פעמיים בשנה צריך גם להסתדר לפי עוצמת שרירי הזרוע, ואני במקום השני מעכשיו.
אין לי כמובן לא כאב ולא קנאה, להפך, יש כאן תהליך טבעי ורצוי. בכול אדם מתקנא, חוץ מבנו ותלמידו. עוד נקודת ציון בדרך לשלבים הבאים. אבל אולי אנצל את הסגר הבא בגל השני גם לפיתוח מסת שריר וגם לפיתוח התבגרות פסיכולוגית, כדי שאחד המסלולים האלה יביא אותי לרגיעה.
