מסעדה סינית אחת קיימת בירושלים כבר די הרבה זמן. בכל פעם שאני עוברת בצומת המרכזית ההיא אני מרימה את עיניי ותוהה: מתי כבר אשב לאכול שם?
מבחוץ היא נראית מסקרנת, עושה חשק לטפס במעלה המדרגות של טחנת הרוח בואכה שכונת רחביה. מבנה האבן הגבוה, האור הבוהק מבפנים, ואפילו השם קורא לי לבוא – שיאן, שפירושו קרני השמש האחרונות לפני השקיעה.
כמה גדולה היתה אכזבתי באותו ערב ירושלמי קריר כשפסענו פנימה אל תוך המסעדה. כמה הייתי שמחה אילו כל זה לא היה קורה כלל.
מבפנים המקום מעוצב כמו חדר אוכל מהתקרה עד הרצפה, עם ריח של חדר אוכל ותחושה של חדר אוכל. אפילו הכלי של המרק היה כזה מפלסטיק לבן גס כזה, כמו בחדר אוכל. החלל נורא מבולגן, גם עבור עיצוב שלא סגור על עצמו (כל מיני רהיטים מאולתרים עם אותיות בסינית, תמונה של מישהי בשחור־לבן, גילופים מעץ, עיצובים ממוסגרים מצ'ופ סטיקס ועוד פנינים) וגם כי פשוט מונחים פה ושם כל מיני בקבוקי ספריי כחולים לניקוי חלונות או גלילי נייר. פתאום קסדה של מישהו מונחת מעל הארון והפח כולו פתוח לרווחה, עולה על גדותיו, מקורזל שקית מטר מהשולחן שלנו.
וכשהאגרול הגיע לשולחן, הבנתי – הבעיה הגדולה של המסעדה הזאת בכלל לא קשורה לעיצוב או לסדר, היא טמונה בכך שהמסעדה ככל הנראה עוד תקועה אי שם בשנות השבעים, עם מוצרים תעשייתיים להפליא, שאף אחד, בשום מסעדה בסביבה, לא מעז עוד לשלוף מעל השולחן.
האגרול היה קנוי (אלא מה?) ובמילוי כל כך סתמי, עם רוטב חמוץ־מתוק תעשייתי ועוד רוטב שלא הצלחתי לעמוד על פשרו.
מרק התירס הציל את המצב, אני לא רוצה לדמיין מה היה בו, אבל הוא בהחלט היה סביר. סמיך כזה, עם אטריות פריכות שבאמת היו פריכות ונטיפי ביצה.
מנה נוספת הייתה בקר עם פטריות שיטאקי בבירה. בליל סמיך של בשר יבשושי נורא עם פרוסות בצלים חיות ופטריות שיטאקי שברור לכל יושבי השולחן שהטבח ככל הנראה הבריז מהשיעור בפרק של הפטריות. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. כבר לא עושים דברים כאלה. פשוט הזיה קולינרית שלא חוויתי מאז גיל שמונה במזנון הקניון בבאר־שבע.
מזל שהזמנו גם סלט אטריות שעועית עם מלפפון, שום, ג'ינג'ר וכוסברה, שאמנם שחה ברוטב סויה ולא הייתה בו הרעננות של סלט (בטח לא הרעננות של סלטים אסייתיים) אבל בסך הכול הצלחנו לאכול כמעט חצי ממנו.
המלצר בא, והתחננתי בפניו שימליץ לנו על משהו שאפשר לאכול פה. זו הייתה תשובה קלה מבחינתו – עוף באננס, ברור, כל הלקוחות שלנו מתעלפים על זה. פרגיות בטמפורה עם אננס, דבש, שום ושומשום. זרמתי איתו, ואבוי אילו בושות. המנה מתוקה להחריד, והאננס שמקשט אותה מלמעלה היה כל כך לא טרי שיש מצב שגם לקופסת השימורים פג התוקף. והעוף, כל כך מעובד. אני לא יכולה להסביר לכם את התחושה שעברה לי בגוף כשנגסתי בעוף הזה.
מעולם לא השארנו כל כך הרבה אוכל על הצלחת. ושלא תבינו לא נכון, היו סביבנו שולחנות מלאים. בחרדים. שככל הנראה נהנו מהאוכל.
אלון רוצה לתת צ'אנס לקינוח אבל אני התעקשתי שלא. אחרי הכול, גם לי יש גבולות.
המטבח הסיני הוא אחד מהמגוונים בעולם. מלבד היותה של סין מדינה עצומה עם מטבחים שונים לחלוטין בכל מחוז ומחוז, גם הפזורה הסינית ברחבי העולם תרמה להעשרת המטבח הלאומי. אחד מהטעמים הבולטים בחלקים גדולים של המטבח הסיני הוא השילוב של חמוץ– מתוק עם מנות בשר. כך אננס (פרי טרופי שבכלל לא גדל בסין והגיע מהפיליפינים הסמוכים, שם הייתה ועדיין קיימת פזורה סינית חשובה וגם מטעי אננס עצומים) נכנס למנות רבות במטבח הסיני כדי לתת את הטעם החמוץ–מתוק.
