העיתונאי חיים הר־זהב כתב את הספר "המלחמה האבודה" על שהות צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון בין השנים 1996־2000, מתוך כוונה לתת ביטוי לתקופה עלומה שאין לה כמעט אזכורים בתרבות הישראלית ובתקשורת לאחר הנסיגה. בשני העשורים האחרונים יצאו שלושה ספרים מרכזיים בלבד על תקופה זו: "אם יש גן עדן" של רון לשם (שבעקבותיו נוצר הסרט "בופור"), "מלחמה ללא אות" של תא"ל במיל' צ'יקו תמיר, ו"דלעת – מוצב אחד בלבנון" של מתי פרידמן.
הר־זהב לקח על עצמו לספר את סיפורם של הלוחמים במוצבים החודרים בלבנון. מבחינה זו מדובר בעבודת קודש. הוא מתאר היטב דרך עשרות ראיונות שערך עם לוחמים באותן השנים את ההיתקלויות, המטענים ואת החברים שנהרגו. אין ספק שהשירות בלבנון היה מאופיין ושונה מאוד משירות בכל גזרה אחרת שצה"ל החזיק באותן שנים, שונה למשל ממשימות הביטחון השוטף ביו"ש. העובדה שלא היה כמעט חיכוך עם אוכלוסייה אזרחית ולא היו בסביבה הקרובה יישובים ישראליים גזרה אופי פעילות אחר לחלוטין.
אפילו ההגעה אל המוצבים והחזרה מהם לארץ, בשיירות או במסוקים, הייתה שונה לגמרי מנסיעה באוטובוס מתחנה מרכזית או בטרמפ אל מוצב בשומרון. כלוחם בעצמו, העביר הר־זהב חלק ניכר משירותו בנח"ל בדרום לבנון. הוא זיהה את החור השחור בכתיבת ההיסטוריה של צה"ל ושל מדינת ישראל בתקופת השהות של ישראל ברצועת הביטחון, וניסה ככל יכולתו להכניס את הקורא שלא חווה את אותם ימים למציאות שכמעט ולא תועדה. זהו ספר חשוב לכל מי שמעוניין להכיר מציאות לחימה פחות נוצצת והרבה יותר שוחקת משחרור הכותל או מהקרב בעמק הבכא.
מסר חד–צדדי
עם זאת, נראה שבשנת 2020 כבר אין מישהו שחושב שיש דבר כזה "עיתונאי אובייקטיבי". לא בתחום הכלכלי, לא בתחום המדיני וגם לא בתחום הביטחון. הספר הזה הוא דוגמה נוספת לכך: לאורכו בולט עד מאוד הנרטיב שאומר שהשהות בלבנון הייתה מיותרת. לפי הקו של המחבר, בצה"ל ובממשלה החזיקו בתפיסה מוטעית שלפיה החזקת המוצבים ברצועת הביטחון מעניקה ביטחון ליישובי הצפון, וליבם היה גס בהרוגים. מי שיקרא את הספר יקבל את הרושם שלבנון הייתה הווייטנאם של ישראל, בלי להתייחס לעובדה שגבול הצפון היה מרוחק מאות מטרים בלבד מיישובי הגדר. הנרטיב הזה משרת כמובן את תומכי הנסיגות הבאות, שעוסקים בעיקר בתחושות החיילים השבוזים במוצבים, ופחות בראייה כוללת על מושגים כמו יכולת ההרתעה של מדינת ישראל או הכרה בעובדה שצריכה להיות מוכנות בסיסית לכל מדינה ריבונית לשלם מחיר כבד על ביטחונה.
הנרטיב קל לזיהוי לאורך הספר: במקביל לסיפורי הלחימה בלבנון מתאר הר־זהב את מה שהתרחש במדינת ישראל, בארגונים שפעלו ליציאה מלבנון כמו "ארבע אמהות" ובקרב נבחרי הציבור בכנסת ובממשלה. לכל תיאור קרב שבו נפלו חיילים מתווסף מיד תיאור התגובה האזרחית: אירועים מכוננים וזכורים כמו השריפה בסלוקי, ההיתקלות של לוחמי השייטת או המחבל שחדר למוצב סוג'וד והצליח להימלט – מובאים תמיד בליווי תגובתם של "ארבע אמהות" או של יוסי ביילין. כמעט כל האירועים המתוארים מלווים בפאשלה מודיעינית ו/או אבדות בנפש ו/או ציטוטים של הלוחמים על התסכול מחוסר התוחלת בשהות במקום. לעומת זאת, קרבות ואירועים שבהם צה"ל חיסל עשרות מחבלים בפעולות מוצלחות ומתוחכמות כמעט לא מוזכרים. הנרטיב מוליך לכיוון אחד של חידלון וכישלון מתמשך.
בהמשך כמעט מתבקש, הבחירה של המחבר להתמקד דווקא בארבע השנים האחרונות לשהייה בלבנון אינה מקרית. אלה היו השנים המדממות ביותר. הלחץ האזרחי, התקשורתי והפוליטי ליציאה מלבנון גרם גם לחשש בצה"ל מסיכון החיילים ולהתבצרות במוצבים במטרה להוריד למינימום את הסיכון להרוגים.
הפרק האחרון מבליט את המסר החד־צדדי שמנסה הר־זהב להעביר. שמו "אחרי הנסיגה 2000־2019", והוא מתאר שלל דברים שקרו מאז היציאה מלבנון: נטישת לוחמי צד"ל, ההדחקה והפוסט־טראומה של לוחמים רבים, תרומתם של ה"לא גנרלים" – הלוחמים הפשוטים – לאירועים, ובעיקר אי ההתייחסות התקשורתית למהלך הדרמטי בשנים שלאחר מכן.
אם הספר היה נחתם ביום היציאה מלבנון ובקריאות החיילים "אמא, חזרנו הביתה", עוד אפשר היה להבין את ההתעלמות מכמה וכמה אירועים דרמטיים שקרו בישראל מאז עזבה את רצועת הביטחון. אלא שנדמה כי אזכורם של אלה היה מקלקל דווקא את הקונספציה של הר־זהב, ולא את זו שבה היו שבויים כביכול קברניטי המדינה.
כך, לדוגמה, הר־זהב אינו מזכיר את נאום "קורי העכביש" של חסן נסראללה, שנישא יומיים בלבד לאחר הנסיגה, ואת קריאתו לאחיו הפלסטינים ללמוד את המודל שיישם וגרם לנסיגתה של ישראל מלבנון: "באפשרותכם לאלץ ולכפות על הפולשים הציוניים לחזור אל המקומות שמהם הם באו", קרא נסראללה, "תגרמו לבני הפלאשמורה לחזור לאתיופיה, ותגרמו ליהודים הרוסים לחזור לרוסיה. הבחירה היא שלכם, המודל נמצא ממש מול העיניים שלכם. התנגדות כנה ורצינית יכולה לעורר מחדש את השחר והחופש".
ואכן, שבועות מספר לאחר הנסיגה הפלסטינים הפנימו את המסר, פרצה "אינתיפאדת אל־אקצה" ובמשך שנתיים ישראל ספגה פיגועים רבים עד למבצע "חומת מגן". אין לכל אלה, שבהחלט אפשר לקשור לנסיגה מלבנון אם רוצים, כל אזכור בספר. מלחמת לבנון השנייה, שנדמה כי אין חולק שהיא אירוע משמעותי שיכול ללמד אם אכן הייתה פה קונספציה או לא, מוזכרת בספר בחטף בלבד.
לא כמו וייטנאם
קושיות נוספות מתעוררות על מסקנת הספר, הגורסת כאמור שהלחימה שם הייתה מיותרת: האם ניתן למדוד את ההרתעה הישראלית שנפגעה אנושות כתוצאה מהנסיגה? האם היה ראוי שהר־זהב יבחן האם חיזבאללה התעצם מאז הנסיגה או נחלש? רק לפני כשנה יצאה ישראל למבצע "מגן צפוני", שבו חשפה שש מנהרות לחימה שהגיעו לתוך שטח המדינה ונחפרו במשך שנים. האם זו אינה עובדה שראויה לציון? הערכות המודיעין מזהירות שוב ושוב מהתלקחות החזית הצפונית, חוזות את מלחמת לבנון השלישית ומזהירות מפני ציר הרשע שבין לבנון, סוריה ואיראן.
בנימה אישית: הייתי אחד מעשרות המרואיינים שנפגשו עם הר־זהב לצורך כתיבת הספר. שמחתי לסייע לו ולספר את סיפורי, גם אם הוא לא קיבל ביטוי. לאחר פרסומו שוחחתי ארוכות עם שני חברים קרובים שהתראיינו גם הם לספר ושסיפוריהם כן שולבו בו, ותחושותיהם היו דומות לשלי. אחד מהם, אביאל ממליה, מצוטט בעיקר על התחושות הקשות שחש לאחר שטיפל בשני חברים קרובים לצוות שנפצעו. בספר מצוין שבאותם ימים ממליה אף שקל להצביע לאהוד ברק שהבטיח לצאת מלבנון וקיים. "אין לי טענות שהציטוט הוצא מהקשרו", אמר לי ממליה, "אבל גם אמרתי לו עד כמה אני מאמין שזו הייתה המשימה של הדור שלנו, כמו שמלחמת ששת הימים הייתה המשימה של ההורים שלנו. עד כמה לא הרגשתי כמו בווייטנאם או 'ארץ גזירה', אלא שליחות". כפי שאתם ודאי מבינים, המילים הללו דווקא לא נכנסו לספר.
המלחמה האבודה חיים הר–זהב, ליאור שרף – הפצות, 320 עמ'
