נדנודי שינה // מאיר ליוש / 35 / +2
שלום, קוראים לי מאיר ליוש, ואני ישן גרוע.
כמו "אפקט הפרפר", שלפיו משק כנפי פרפר בצד אחד של העולם יגרום לסופה בצידו השני, כך גם בשינה – כל רעש קטן בקצה האחר של הבית, כל סיבוב לא נכון של הילדות במיטה – וזהו, הלכה שנת הלילה.
בצבא החבר'ה הפז"מניקים היו מסתלבטים עליי שאפשר לצאת לפעילות מבצעית כי אני צהוב ולא נרדם אף פעם במארבים, אבל האמת הייתה שפשוט לא הצלחתי להירדם. הייתי יכול להעביר לילה שלם, עם רוח נעימה ומזג אוויר נהדר בתוך שיחים רכים, סמוך לכפר אי שם בשומרון – ועדיין לא הייתי נרדם.
הבנות שלי, יובל ודניאל, משחר ינקותן יודעות את זה ומנצלות את זה. אין לי מושג איך. ילדים כנראה מרגישים בחוש שלהם שאבא שלהם חתיכת לחוץ/ חרדתי/ סתם לא יודע להירדם, והם טורחים להזכיר לו את זה מדי לילה.
האוזן תמיד דרוכה. מתוך שינה אני שומע את התנועה הלא שגרתית של אחת הילדות במיטה, יודע על פי החריקה של המיטה באיזו ילדה מדובר, שומע את הצעד הראשון על הרצפה וכל שניתן לי לצפות לו הוא לגלות מה תהיה סיבת ההתעוררות.
סטטיסטית, גבירותי ורבותי, ב־99.9 אחוזים מהמקרים שבהם אוּשכם באמצע הלילה, אגלה שהילדה הייתה יכולה להסתדר לבד. "אבא, אני צמאה", "אבא, אני רוצה לראות מחר קצת החיפושית המופלאה בבוקר", "אבא, אני לא מצליחה להירדם", "אבא, תגיד, באיזה שעה השמש זורחת?", אבא קר לי", אבא חם לי", וכן פנינים נוספות על אותה הדרך.
ובכל לילה, אני קם, נותן את המענה הנדרש, מחזיר את הילדה למיטה ולשנתה הערבה, וחוזר לחכות לציפורים של הבוקר. כשאני שואל את בנותיי היקרות למה הן לא מעירות גם את אמא, הן משיבות: "אתה גם ככה לא נראה משהו, זה לא ששנת יופי תעזור לך".
אבאל'ה, בוא: כולם בלימוד ליל שבועות יודעים שהעמסת לידך ערימת ספרים רק כדי שהיא שתשמש לך ככרית
בבא קמה // חננאל רוס /29 / +2
עוד חוזר הבכי בשעות הקטנות של הלילה (שנקראות כך על שם הקטנים). מרפק ננעץ בצלעותיי ואני קם, מתפלל שהגדולה לא תתעורר וניגש אל הקטן. מנסה להבין מבעד לעייפות מה הוא רוצה ממני ומה כל כך קוסם בלהעיר את כולם.
בכי הוא עניין רב משמעות. כל עצמותיו ושרירי פניו אומרות בכי. אבל מה העניין? הוא רעב? כואב? נתקף בדידות קיומית? אחרי כמה שניות של ערסול אני שולל את האפשרות האחרונה ופונה אל המטבח. עשר דקות מאוחר יותר הוא אמנם שבע אבל קולני כמקודם. "אתה לא בודד, נו, הנה אחותך ממש כאן", אני מסביר לקטן, "גם הבטן שלך מלאה. אולי כואב לך משהו?" תחינתי האילמת להסבר מילולי מהזאטוט מושבת ריקם. הוא בשלו. בוכה.
אני מרגיש אותה מתקרבת, מטפסת על גבִּי ומתפשטת. תחושת חוסר האונים נוזלת מהקטן שידיי מחזיקות ונמהלת בחוסר המושג לגבי הדרך של כולנו אל השינה. הדקות עוברות והתסכול מאיים להפוך לכעס. הקטן אמנם קטן אבל האנטנות שלו רגישות, ואל מול ייאושי הגואה גם הבכי מתגבר.
בחדר השני ישנה אִמו. האמא הנפלאה, שבאורח פלא הצליחה להרגיע אותו כל כך הרבה פעמים בעבר. "להעיר או לא להעיר, זו השאלה". השינה שלי אל מול השינה שלה, הבכי שעומד להתפרץ ממני אל מול האבהות שלי. אבא הוא אבא גם כשקשה, אבל אולי מותר לוותר לפעמים ולהיות אבא שבורח? עוצמת ההתלבטות הכריחה אותי להתיישב איתו. אינני זוכר מי נרדם ראשון.
