לפני כמה שנים, כאשר בתה הגיעה לגיל שבו מקבלים אופניים חדשים עם הילוכים, הופתעה נורית יעקבס־ינון לגלות שהילדה אינה מעוניינת בהם. יעקבס־ינון, שגדלה כ"ילדת אופניים" ונהגה לרכוב עליהם לבית הספר ולטייל באמצעותם בארץ ובעולם, התקשתה להבין את הבחירה הזו. רק בדיעבד התברר לה עד כמה המקרה המשפחתי הקטן הזה קשור לסוגיות שמעסיקות אותה כיוצרת וכאקטיביסטית.
היא חלקה את הסיפור הזה עם הסופר רן כהן־אהרונוב, כאשר הם שהו יחד בניו־יורק במסגרת תוכנית לפיתוח יזמות חברתית. כהן־אהרונוב זיהה בסיפור האופניים אפשרות ספרותית ליצירה משותפת: לספר לילדים על זכות הבחירה באמצעות ילדה שמבקשת ללמוד לרכוב.
"הרבה דברים, גם אם אינם אסורים בחוק או בהלכה, עדיין נחשבים נשיים יותר או פחות, וזה משפיע על מה שנשים עושות או נמנעות מהם", מסבירה יעקבס־ינון. "רכיבה על אופניים אינה אסורה לנשים מבחינה הלכתית, ובכל זאת יש מקומות שרואים בהם הרבה פחות בנות רוכבות. בתל־אביב ובקיבוצים אפשר לראות נשים על אופניים במידה שווה לגברים, אבל בגבעת־שמואל, בפתח־תקווה, ברעננה – יש בפועל הרבה פחות בנות על אופניים. אין כמובן שום הבדל ביולוגי ביכולת לרכוב על אופניים. מדובר במוסכמות תרבותיות שמרבית האנשים כלל אינם נותנים עליהן את הדעת. כמי שמרכיבה משקפיים מגדריים, אני שמה לב לדברים האלה. מסתבר שזה תמיד היה עניין; הסופרג'יסטיות שנלחמו על זכויותיהן של נשים כבר לפני מאה שנים, היו גם מהנשים הראשונות שרכבו על אופניים".
הכי מעניין
כרזות בעד ונגד הצבעת נשים, בתחילת שנות העשרים | צילום: יאיר מדינה, מתוך התערוכה "הסופרג'יסטיות העבריות: 100 שנים"
כך נולד "לרכוב נגד הרוח: הבחירות הראשונות של תמרי" (כנרת זמורה), ספר לגיל ראשית קריאה שכתבו יעקבס־ינון וכהן־אהרונוב, בליווי איוריה של אורית ברגמן. עלילת הספר מתרחשת בינואר 1949, יום הבחירות הראשונות לכנסת ישראל. תמרי, ילדה שחוגגת את יום הולדתה התשיעי, מבקשת ללמוד לרכוב על אופניים, אך מגלה שלא כולם סבורים שרכיבה מתאימה לבנות. מפגש עם שכנתה המבוגרת רוזה, שהייתה שותפה למאבק למען זכות הבחירה לנשים, מעניק לה נקודת מבט חדשה בנוגע לאפשרויות העומדות בפניה.
הבחירה למקם את העלילה ביום הבחירות הראשון במדינה הצעירה מאפשרת להפגיש בין שתי תקופות היסטוריות: ההווה של תמרי, עם קום המדינה, שבמהלכו נשים כבר משתתפות בבחירות לכנסת, והעבר של רוזה, כמה עשרות שנים לפני כן, כאשר נשים נאלצו להיאבק על עצם זכותן לבחור ולהיבחר.
"בעיניי זה סיפור על האופן שבו תודעה פמיניסטית מתגבשת", אומרת יעקבס־ינון. "זה תמיד מתחיל בשבר, בכאב, בתקרת זכוכית שנתקלים בה, וממשיך בסיסטרהוד, באחוות נשים. הרעיון הוא לא להישאר במקום הכואב אלא להיענות ליד המושטת, בטח כשהיא בין־דורית, ולעבור מהניפוץ הכואב לתודעה חיובית".
לא רק היסטוריה
למרות מרכזיותו של מאבק הנשים על זכות הבחירה למוסדות היישוב העברי בראשית ימיו, סיפורן של הסופרג'יסטיות המקומיות כמעט אינו נוכח בתודעה ההיסטורית הישראלית. יעקבס־ינון נחשפה אליו במסגרת עבודתה האמנותית, והופתעה לגלות פרק שלם בהיסטוריה הציונית שאינו זוכה להכרה ציבורית.
"ברחבי העולם הסופרג'יסטיות הן גיבורות לאומיות, חוגגים את המאבק שלהן", היא אומרת. "וכאן יש סיפור היסטורי של הצלחה ציונית ופמיניסטית, והוא נשכח מן התודעה. זה די מדהים איך סיפור כל־כך חשוב שחצה את היישוב העברי והעסיק אותו במשך שבע שנים, כמעט נעלם".
לרכב נגד הרוח | צילום:
המאבק המקומי התרחש על רקע התרחבות התנועה הפמיניסטית בעולם, במיוחד בעקבות מלחמת העולם הראשונה. המלחמה, שבמהלכה גויסו מיליוני גברים לצבאות אירופה, הביאה נשים רבות להשתלב בשוק העבודה ובחיים הציבוריים. עם סיומה התעצמה הדרישה להעניק להן זכויות פוליטיות שוות. בארץ ישראל ביקשו מנהיגי היישוב להקים מוסדות ייצוגיים משותפים, אך שאלת השתתפותן של נשים בבחירות הפכה לסלע מחלוקת בין אנשי היישוב הישן ליישוב החדש. מנהיגים ורבנים מן היישוב הישן התנגדו למתן זכות בחירה לנשים, ואילו נשים מן היישוב החדש סירבו להשלים עם הדרתן.
בקיץ 1919 הוקמה "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל", שהובילה מאבק ציבורי להכרה בזכותן של נשים לבחור ולהיבחר. במהלך המחלוקת הוצעו פשרות שונות, ובהן הסדר שלפיו בקלפי מיוחדת בירושלים יצביעו גברים גם בשם נשותיהם, וכל הצבעה תיחשב לשני קולות. הוויכוח על זכויות הנשים ועל אופיו של הייצוג הפוליטי נמשך שנים.
הוויכוח ההיסטורי הזה, אומרת יעקבס־ינון, "הוא הרגע שבו נולדת שאלת דת ומדינה. כבר אז אנחנו רואים את המתח בין הרצון ליצור אחדות של כל היישוב, ובין הדרישה של הנשים להיות חלק מן המערכת. כשמדברים על אחדות ישראל מתברר שלפעמים, גם היום, הכוונה היא לאחדות של כל הגברים".
המאבק על זכות הבחירה הוא דוגמה להישג שנדמה כיום מובן מאליו, עד שקשה לדמיין את המציאות שקדמה לו. "בישראל של היום, השאלה אם לנשים יש זכות להצביע כבר אינה מוטלת בספק", אומרת יעקבס־ינון, "אבל גם אם עקרונית יש לנשים זכות להיבחר או לשבת במוקדי קבלת ההחלטות, אחוז הנשים שמגיעות למקומות האלה הוא בלתי מתקבל על הדעת. אלה לא סוגיות היסטוריות, אלא סוגיות עכשוויות ועתידיות".
נחת רוח לסבתא
נורית יעקבס־ינון נולדה ברחובות למשפחה דתית, בת זקונים אחרי שלושה אחים. אביה היה אגרונום במכון ויצמן, ואימה מורה. היא למדה באולפנת צביה והייתה מדריכה בבני עקיבא. בנעוריה אהבה במיוחד את הטבע, ואף שירתה כמדריכת טיולים בבית ספר שדה "קשת יהונתן". במשך תקופה חשבה להמשיך במסלול הזה וללמוד ארכיאולוגיה, אך הצצה לתחום הקולנוע כבשה את ליבה.
"אף פעם לא הייתי ילדת קולנוע", היא אומרת. "כבר הייתי רשומה ללמודי אריכיאולוגיה אוניברסיטה, אבל כשבאתי לבדוק את לימודי הקולנוע נשביתי בקסמו. מאז אני בתחום, וזה מסע חיי".
את לימודיה עשתה בבית הספר מעלה, וסרט הגמר שלה עסק במשוררת זלדה. מאז היא עוסקת בקולנוע תיעודי, אך לאורך השנים שילבה ביצירתה גם וידאו־ארט, תערוכות ומיזמים אמנותיים. חלק מעבודותיה התפתחו לפרויקטים ממושכים, שיצאו מגבולות הסרט הבודד והפכו למהלך ציבורי רחב יותר.
כך נולד "מעשה באישה וחלוק", פרויקט אמנותי שראשיתו בעבודת וידאו על טבילת נשים מול בית דין של שלושה גברים במסגרת הליך גיור. היצירה התפתחה על פני יותר מעשור לסדרת תערוכות קבוצתיות, סרטים ומיזמים ציבוריים. בהמשך עסקה יעקבס־ינון בסוגיית הממזרות במסגרת מיצב וידאו־ארט בשם "ממזרים: סימון ומחיקה", ובסיפורן של הסופרג'יסטיות העבריות.
רק בדיעבד זיהתה את הקשר העמוק בין שלושת הנושאים. "אחרי 'מעשה באישה וחלוק' ו'ממזרים', הבנתי ששניהם עוסקים באותו עניין – הגרים הם אלה שמבקשים להצטרף, והממזרים הם אלה שאנחנו מוקיעים החוצה. אלה שני קצוות שמסמנים את קו הגבול. אחר כך התוודעתי לסיפורן של הסופרג'יסטיות העבריות, והבנתי שיש כאן עוד סיפור ששייך לאותו מסע. בסוף יצרתי תערוכת יחידה בשם 'מי בפנים; מי בחוץ', שכללה עבודות מכל אלה".
הקשר בין הפרויקטים אינו רעיוני בלבד, מוסיפה יעקבס־ינון. שלושתם נולדו מתוך הפתעה לגלות סיפורים בעלי משמעות ציבורית עמוקה שכמעט אינם מוכרים מחוץ למעגלים מצומצמים. "הנושאים האלה לא חדשים", היא אומרת, "הם תמיד התקיימו, אבל מתחת לרדאר. היו אנשים שעסקו בגיור והכירו את הסוגיות האלה, אבל בציבוריות הישראלית אנשים לא ידעו שכך נראים שערי הכניסה שלנו. ואז עבודת וידאו־ארט של 13 דקות התחילה פתאום תהליך עם המון שותפות ושותפים, שהפך לסיפור ציבורי שכל גופי התקשורת עסקו בו. כך גם עם הממזרים. כשגיליתי את הסיפור של הסופרג'יסטיות, נדהמתי שוב לגלות משהו שלא שמעתי עליו מעודי. בכל פעם הגילוי הזה הפך עבורי למסע אמנותי ואקטיביסטי".
בשנת 2019, במלאות מאה שנים להתארגנות הסופרג'יסטיות העבריות, אצרה יעקבס־ינון יחד עם אמילי ד' בילסקי תערוכה שעסקה במאבקן, ושהוצבה במרכז מורשת בגין כחלק מהביאנלה של ירושלים. היא סברה שבכך השלימה את העיסוק בנושא, אך גילתה שסיפורן ממשיך להעסיק אותה, בעיקר נוכח התפתחויות חברתיות ופוליטיות עכשוויות. מתוך העיסוק הזה, כאמור, נוצר גם ספר הילדים. באירוע ההשקה של הספר, שיתקיים בירושלים ביום ראשון הקרוב, תוצב תערוכה נודדת מתוך "הסופרג'יסטיות העבריות: 100 שנים".
התודעה הפמיניסטית של יעקבס־ינון צמחה גם מתוך ההיסטוריה המשפחתית. היא גדלה בבית דתי, ואימה הגיעה ממשפחה חרדית. דמות משמעותית בילדותה הייתה סבתה, ילידת צ'כוסלובקיה, אישה שומרת מצוות בעלת עניין עמוק בתרבות, באמנות ובהשכלה.
"סבתא שלי הייתה הבכורה במשפחתה ורצתה לעלות לארץ, אבל אביה אמר לה שהיא לא עולה לבד כרווקה", היא מספרת. "בגיל 28 היא התחתנה עם סבא שלי, תלמיד בישיבת פרשבורג שעלה לארץ וחזר כדי לחפש שידוך. הבית שלהם בתל־אביב היה המקום שאליו התכנסו בני המשפחה ששרדו את אושוויץ. סבתא התעניינה מאוד בתרבות ובאמנות, אהבה תיאטרון, ולפני המלחמה הייתה מורה בבית הספר בית יעקב בווינה, מוסד שפרץ את גבולות ההשכלה לנשים".
לפני כשלוש־עשרה שנים הקימה יעקבס־ינון עם חברה את קהילת "נחת רוח" בשוהם, קהילה הלכתית המבקשת להרחיב את השתתפותן של נשים בחיי התפילה. "כשהקמתי את קהילת 'נחת רוח' הרגשתי שאני ממשיכה את דרכה של סבתא", היא אומרת. "בנות הדודות שלי, שמלמדות בסמינר וולף בבני־ברק, חושבות שהן אלה שממשיכות את דרכה של סבתא. אני לא בטוחה מה היא הייתה אומרת, אבל בעיניי, פתיחת שערי התפילה לנשים היא המשך ישיר לפתיחת שערי הלימוד.
"לא למדתי תורה במסגרת פורמלית, אני אוטודידקטית בעניין הזה מגיל צעיר", מוסיפה יעקבס־ינון. "התודעה הפמיניסטית שלי התפתחה לאורך השנים, ועם הזמן התחלתי להסתכל על הדברים דרך משקפיים מגדריים".
דיברה על ההחמצות
בימים אלה רואה אור יצירה נוספת של יעקבס־ינון, יחד עם אביגיל שפרבר: סרט תיעודי בשם "אליס. שיחות אחרונות", העוסק בחייה של פרופ' אליס שלוי, מן הדמויות המרכזיות בתולדות הפמיניזם הישראלי והדתי. שלוי, כלת פרס ישראל על מפעל חיים, הלכה לעולמה כמה ימים לפני 7 באוקטובר 2023, והעיסוק בזכרה נבלע בסערת המלחמה.
יעקבס־ינון הכירה את דמותה של שלוי עוד מנעוריה, אך בסביבה שבה גדלה נתפסה שלוי כדמות שנויה במחלוקת. "כשהייתי בתיכון היא עזבה את ניהול תיכון פלך. גדלתי באזור שמרני בחברה הדתית, ואני זוכרת איך התייחסו אליה כדמות לא לגיטימית, אפרופו השאלה 'מי בפנים ומי בחוץ', כאילו היא מחוץ לגדר, לא משלנו. היום ההזדהות שלי איתה עמוקה מאוד. אני חושבת שהקול שלה מביא את מוסר הנביאים בצורה בהירה, באופן שונה מאוד מהמקום שהגעתי ממנו".
אליס שלוי בהפגנה למען שחרור עגונות | צילום: אורנה איתמר, "הארץ". מתוך סרטן של נורית יעקבס־ינון ואביגיל שפרבר, "אליס. שיחות אחרונות"
ההיכרות המחודשת שלה עם שלוי החלה סביב פתיחת התערוכה על הסופרג'יסטיות העבריות, שבה ביקשה יעקבס־ינון משלוי לשאת את הנאום המרכזי. כמה שנים לאחר מכן נולד הרעיון לצלם אותה לסרט קצר. בתיווכה של הרבה תמר אלעד־אפלבאום החלה יעקבס־ינון להגיע לביתה של שלוי יחד עם שותפתה ליצירת הסרט, אביגיל שפרבר.
בתחילת הדרך תוכנן סרט קצר שנועד לקהל בחו"ל, אך המפגשים עם שלוי שינו את הכיוון. "זה היה בינואר 2023, בימים של המאבק על המהפכה המשפטית, והיה רצון להביא קולות אחרים מירושלים. רגע לפני התיאומים האחרונים אליס אמרה שאין לה כוחות ושהיא לא רוצה להצטלם. בסוף סיכמנו שנבוא רק עם מצלמה קטנה, לשעתיים. ככה בכל פעם הגענו לזמנים קצרים. במרץ כבר הבנתי שיש לנו חומרים לסרט תיעודי, ושהדמות שלה ראויה להגיע לציבוריות הישראלית".
הסרט מגיש דיוקן אינטימי של שלוי בשנת חייה האחרונה, תוך שילוב בין השיחות שנערכו בביתה ובין קטעי ארכיון המתעדים את פעילותה הציבורית לאורך השנים. יעקבס־ינון זוכרת במיוחד את אחת הפגישות, שלא תועדה משום שהיא הגיעה אז לביתה של שלוי ללא המצלמה. במהלך השיחה נזכרה שלוי במתקפת הבליץ בלונדון, שאליה הגיעה עם משפחתה לאחר שנמלטו מגרמניה. "היא סיפרה על ילדה שיושבת במקלט בזמן שמטוסים מפציצים את העיר. זה נשמע לי אז כמו סיפור היסטורי משוגע, על מלחמות שכבר לא יקרו. המחשבה על ילדה במקלט ומטוסים שמפציצים אותה נשמעה כמעט כמו דמיון. ואז הגיע שבעה באוקטובר והעולם התהפך עלינו".
יעקבס־ינון הבינה שזמן הצילומים מוגבל – שלוי הייתה כבר בת 96 – אך לא שיערה עד כמה. שלוי הלכה לעולמה בחול המועד סוכות. השבעה נדחתה לאחר שמחת תורה, ואז פרצה המלחמה. "שלושה מילדיי היו בסדיר ובמילואים, והתקופה הייתה קשה מאוד. לקח עוד שלוש שנים עד שהסרט הגיע להקרנת הבכורה. באחד הרגעים בסרט אליס אומרת שיהדות, ציונות ופמיניזם היו שלושת הערכים שהנחו את חייה. בזמן הצילומים הרגשתי הזדהות גדולה עם הדברים, אבל מאז שנפרדנו ממנה, שלוש הזהויות האלה חטפו מכה קשה מכל מיני כיוונים, גם מבחינתי ברמה האישית. הן עדיין עמוקות מאוד בתוכי, אבל הכול השתנה".
כרזת הסרט | צילום:
הסרט מציג גם מבט פחות מוכר על שלוי. לצד העשייה הציבורית והמאבקים שהובילה, היא מתבוננת על חייה מתוך חשבון נפש אישי, ומדברת על ההחמצות ועל המחירים ששילמה כאם וכבת זוג. "אנחנו נוטים לזכור בעיקר את ההצלחות וההישגים של אנשים גדולים, אבל הכישלונות יכולים לכאוב להם מאוד", אומרת יעקבס־ינון. "היא דיברה על המחירים האישיים והמשפחתיים, על ההחמצות שלה כאימא. בן זוגה נפטר בגיל צעיר יחסית והיו להם שישה ילדים. היא הסתכלה על דברים מסוימים בעברה בכאב, ודיברה באותנטיות לא מזויפת, לצד הודיה וסיפוק על מהפכות שלקחה בהן חלק והייתה מהמובילות שלהן. עבורי היא לא רק אחת מאימהות הפמיניזם הישראלי, אלא מורת דרך".
התקדמות ונסיגה
ההיכרות עם שלוי בשלב המאוחר של חייה העניקה ליעקבס־ינון אפשרות להתבונן מחדש גם בתולדות הפמיניזם הדתי. מי שנתפסה בנעוריה כדמות שחרגה מגבולות החברה הדתית, נעשתה עבורה דמות שמגלמת שאיפה יהודית ומוסרית עמוקה. למרות ההישגים ההיסטוריים של התנועה הפמיניסטית, יעקבס־ינון מתבוננת בדאגה על מעמדן של נשים בישראל של השנים האחרונות. לדבריה, בתחומים שונים ההתקדמות נעצרה ואף נרשמת נסיגה.
"דת, מיליטריזם וכסף הם שלושת החסמים הגדולים של שוויון מגדרי. במקומות שיש בהם הון גדול, איום ביטחוני או דת חזקה, מעמדן של נשים מורכב יותר, ובישראל שלושת המרכיבים האלה מרכזיים מאוד", היא אומרת. "בנושאים רבים אנחנו דורכות במקום, ובנושאים אחרים אנחנו בנסיגה מטורפת. שלוי דיברה על הפער בין מה שנאמר במגילת העצמאות ובין המציאות בשטח. דברים שכבר היה נדמה שאנחנו במקום חדש לגביהם, טסו אחורה. ב־2019, כשהתערוכה על הסופרג'יסטיות נפתחה, הייתה תחושה של התקדמות. אחר כך הייתה הממשלה של בנט ולפיד, עם שיא של נשים בכנסת, ומאז אנחנו רואים הידרדרות".
בעיני יעקבס־ינון, המתח שבין דת למדינה הוא אחד המוקדים המרכזיים של הפגיעה בזכויות נשים, אך היא מבהירה שלא רק נשים משלמות את המחיר. "החיבור הזה אסוני. הוא פוגע בזכויות האזרח ובחוקים הדמוקרטיים, אבל גם ביהדות עצמה. המחיר הוא לא רק תיאורטי, הוא פוגע באנשים ברמה הכי בסיסית, אישית ומשפחתית. עסקתי רבות בסוגיות של נישואים וגירושים, עגונות ומסורבות גט. אות הקין של הממזרות משמש כיום במדינת ישראל במידה רבה ככלי לשימור הכוח הלא־מידתי שיש למוסדות לשלוט בפרט. הרחמנות שאנחנו מכירים מחז"ל התהפכה על ראשה, ויש כאן כלי של שליטה הרבה יותר מאשר רצון כן להביא לידי ביטוי את דבר ה' או את מוסר הנביאים".
היא אינה מתעלמת מכך שלעיתים נשים עצמן הן שבוחרות במסלולים מסורתיים יותר, או נמנעות מתחומי עיסוק מסוימים. אבל השאלה החשובה בעיניה היא אילו אפשרויות עומדות בפניהן מלכתחילה, ואילו חסמים גלויים וסמויים מעצבים את בחירותיהן. "אנחנו צריכים להבין שהבחירות האלה לא קשורות בהכרח להבדלים מהותניים או ביולוגיים, הרבה פעמים אלה הנסיבות. ליצור אמנות וקולנוע, למשל, כרוך בהמון חסמים, לנשים ולגברים כאחד. ההיבטים הפיננסיים מורכבים מאוד, ובמובן הזה, כמו בכל תחום אחר, איפה שקשה — לנשים קשה יותר. הדרך להתמודד עם זה היא להוריד את החסמים כדי לאפשר לנשים להשמיע את קולן בכל הזירות. כולנו נצא נשכרים מזה, לא רק הנשים אלא החברה כולה. פמיניזם בעיניי הוא שחרור לכולם".
לאורך השנים נעשתה יעקבס־ינון מזוהה עם יצירה שמביעה עמדה חברתית ופוליטית מובהקת. היא פועלת במקביל כאמנית וכאקטיביסטית ורתומה למאבקים ציבוריים שונים, גם במסגרת "פרויקט דינה", המתקיים בחסות מרכז רקמן באוניברסיטת בר אילן, ופועל למען הכרה וצדק לנפגעות ולנפגעים מאלימות מינית במתקפת שבעה באוקטובר ובשבי. בין השאר שימשה כעורכת חזותית של הספר "למען האמת: המאבק לצדק", והיא עורכת ומגישה את ההסכת של הפרויקט.
מקום באתוס
הזיקה בין העשייה האמנותית ובין הפעילות הציבורית מעוררת שאלה על מקומה של האג'נדה ביצירה. אני שואלת אותה האם ספר ילדים שנועד להנכיח מאבק פמיניסטי, או סרט על מנהיגה חברתית שהבמאית מזדהה עם עמדותיה, יכולים לשמור על עצמאות אמנותית, והאם הרצון לקדם ערכים מסוימים ולהניע שינוי אינו עלול לבוא על חשבון המורכבות והחירות של היצירה.
"זו שאלה מצוינת שמעסיקה אותי", היא משיבה. "הערכים האמנותיים והרצון שלי לספר סיפור הם הראשונים – בין אם זה בספר, בסרט או בתערוכה. מאוד התלבטתי בסוגיה הזאת סביב 'מעשה באישה וחלוק', התערוכה הראשונה שיזמתי. בנוסף להיותי אמנית ויוצרת אני מקדישה הרבה מזמני לאקטיביזם חברתי, והדבר הזה יכול לבלבל. אבל למעשה, כל אדם שיוצר מגיע מתוך העולם שלו ומתוך תפיסותיו. במובן הזה כולנו רק על עצמנו לספר ידענו. ההבדל הוא שאני גם פעילה חברתית, וזה יכול לעורר חשד של אמנות שצבועה באג'נדה".
ההבחנה שהיא מציעה נוגעת לתהליך היצירה עצמו. העמדה החברתית יכולה להיות נקודת מוצא, אך אינה יכולה להחליף את הבחירות האמנותיות. "אני מקווה שהסיפורים עומדים בפני עצמם, שהם עומדים בקריטריונים אמנותיים גבוהים. הקשר שבין תוכן לצורה הוא הדבר המסקרן ביותר מבחינתי. האמנות שלי קשורה לעולמות הרגש, הדעת והזהות, אבל אני מאוד מקווה שהיצירות עומדות בפני עצמן בכל היבט אמנותי ראוי. אחרת זה לא מעניין. אמנות שהאג'נדה שלה משתלטת על אמצעי המבע שלה לא מעניינת בעיניי, גם אם זה תוכן שאני מזדהה איתו".
כמי שעוסקת זה שנים בהחזרתן לתודעה של נשים שפעלו לפני דורות, יעקבס־ינון מבקשת להמשיך את התנועה הזאת גם אל הדור הבא. "הסיפור של הסופרג'יסטיות עדיין רלוונטי להווה ולעתיד שלנו", היא אומרת. "אני רוצה שהפעילות שלהן, השמות שלהן והסיפור שלהן יחזרו להיות חלק מהאתוס הישראלי".
אירוע ההשקה לספר "לרכוב נגד הרוח" יתקיים ביום ראשון הקרוב בשעה 19:00 במרכז מורשת בגין בירושלים. הוא יכלול רב־שיח לקראת הבחירות ופתיחת תערוכה נודדת על הסופרג'יסטיות העבריות
עוד כתבות בנושא
