"מדברים על חזון": התערוכה שחוזרת לחלונות המיתולוגיים של הספרייה הלאומית

במהלך שנת 2023, לפני פרוץ המלחמה שהאפילה על כל המתרחש, נערכו עובדי הספרייה הלאומית לפתיחת משכנה החדש והחגיגי. אל המבנה המפואר ורחב הידיים הועברו אחר כבוד אלפי הספרים, מאות פריטי הארכיון ואינספור כתבי היד של אוסף הטקסטים העברי הגדול ביותר בעולם, מותירים את מבנה הספרייה הישן והמוכר בגבעת־רם ריק וחסר שימוש. לבאים בכל זאת בשעריו, אלה הנושאים עימם זיכרונות מימי הספרייה ההיא ואחרים שלא זכו להכיר אותה, עדיין ממתין השטיח הישן המתוח בחלל המבואה מקיר אל קיר, השלטים המסַפרים שכאן שכן אולם קריאה, ומחכים גם, במלוא הדרם וכאילו לא נגע בהם הזמן, חלונות הוויטראז' המרשימים שעיצב האמן מרדכי ארדון. חלונות שנדמה שכבר אין מי שיביט בהם.

בימים אלו מתמלא חלל המבואה של הספרייה היתומה בחיים חדשים וביופי, בעזרת תערוכה חדשה שמוצבת במקום, כחלק מהביאנלה לאמנות בירושלים. התערוכה, "אור חוזר: חזון פעיל', מגיבה ומתייחסת, דרך האמנים הרבים השותפים בה, אל יצירתו המופתית של ארדון, ואוצרים אותה שניים: פורת סלומון ודוד שפרבר. סלומון (46), תושב בת־עין, הוא אמן חזותי שהקים את בית הספר לאמנות "פרדס" וניהל אותו במשך עשור, וכיום יוצר ומלמד אמנות במקומות שונים. ד"ר דוד שפרבר (52), תושב ירושלים, הוא רב רפורמי, האוצר וחוקר אמנות כבר עשרות שנים. את החיבור בין השניים עשה רמי עוזרי, מייסד ומנהל הביאנלה, שהכיר את שפרבר מעבודתם המשותפת במהלך השנים.

"הרעיון להביא רב רפורמי ומתנחל דתי ולבקש מהם לאצור יחד תערוכה הוא לא מובן מאליו, וזה בפני עצמו כבר מעניין", מחייך שפרבר בתחילת שיחתנו. "זה מתחבר לרעיון הכללי של הביאנלה הירושלמית, שהיא מרחב שיוצר חיבורים בין אלמנטים שאינם בהכרח דומים זה לזה, אבל יושבים על אותה תשתית. אני חושב שלמרות השונות, בסופו של דבר ההשראה והמקורות שלי ושל פורת דומים. אנחנו שואבים בעצם מאותו מקום, והשאלות שלנו הן אותן שאלות".

"כשרמי פנה אליי הייתי במילואים", מספר סלומון. "הייתי אז בנקודת זמן קשה שבה, בעקבות שבעה באוקטובר וכל מה שהגיע אחריו, תהיתי אם אני חוזר בכלל לעשייה האמנותית, אם יש לי עדיין עניין בשיחה הזו ורצון לפעול בשדה הזה. היה לי משבר אמון, גם מול עולם האמנות הרחב והגלובלי שמהר מאוד הפנה עורף לסיפור הישראלי והוביל את מצעדי החרם בעולם, וגם מול השקפת העולם שאני מחנך אליה תלמידים כבר שנים רבות, והנה השקפת העולם הזו מתנהלת בצורה שבעיניי היא מושחתת ואני מרגיש זר אליה. הרגשתי שתערוכה שחוזרת דווקא אל ארדון ומדברת על חזון ועל לאן אנחנו רוצים ללכת, היא הדבר שאותו האמנות צריכה ויכולה לעשות כעת. שאם יש לה עוד תפקיד בעולם, זה התפקיד".

שפרבר: "כשכתבתי פוסט על התערוכה ועל העבודה המשותפת עם פורת, אמנית ואוצרת גדולה כתבה לי בתגובה שהתערוכה תיבחן על פי עומק ההסתרה שלה. היא בעצם טענה שבגלל שבאצירת התערוכה מעורב מתנחל, אז התערוכה בטח תתעלם מהחורבן שקורה בעזה, תצייר משהו אוטופי מנותק, ותהיה עסוקה בלהסתיר את מה שאנשים לא רוצים לראות. מעבר לזה שבתערוכה יש בהחלט התייחסות לחורבן, אני חושב שזה פספוס להתבונן בה כך, לחפש את הפוליטי הישיר. הדבר החשוב הוא לשאול שאלות מול החזון, להציב את עצמנו מול האוטופיה שבאה לידי ביטוי בחלונות ארדון, ולבחון את מקומנו כעת לאורה. לשאול משהו עמוק זה מה שתערוכה טובה צריכה לעשות".

גלות מרצון

מרדכי ארדון, שנפטר בגיל 95 לפני למעלה משלושים שנה, היה צייר ואמן ישראלי נודע. לקראת שנות השמונים, בנו פרופ' מיכאל ארדון, כימאי שלימד באוניברסיטה העברית, הביא את אביו לעצב את חלונות הספרייה. באותה תקופה ארדון כבר חי בפריז, במעין גלות מרצון.

יצירת הוויטארז' המונומנטלית, המתנשאת לגובה של 6.5 מטרים ונפרשת לרוחב של 17 מטר, עשויה מזכוכית, ברזל וצבע, ומחולקת לשלושה חלקים עיקריים. החלקים מבטאים, בדרכם, את חזון ישעיהו ומשלבים את הפסוקים הנבואיים המדברים על ימים שבהם "נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם". וגם "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ־לֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִיְּרוּשָׁלָיִם". וכמובן "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת". כל זאת לצד שילוב אלמנטים יהודיים קבליים כמו הגלגלים וסולם הספירות המופיע במרכז היצירה. 

דוד שפרבר: "בטקסט הביוגרפי שמלווה את חלונות ארדון נאמר שהוא 'עזב את הדת ולא שב אליה מעולם'. זה כמו להתנצל בפני הצופה החילוני: אל תיבהל מהשפה היהודית של החלונות, מדובר באדם שנשאר נאמן לחילוניות כל ימיו"

"אחד הדברים המעניינים בחלונות ארדון", אומר שפרבר, "הוא הטקסט הביוגרפי שהוצמד אל הקיר בסמוך לחניכת היצירה. בטקסט מצוין שארדון היה בן לאב דתי וקפדן, ושהוא 'עזב את הבית ואת הדת ולא שב אליה מעולם'. לציין את זה לצד היצירה זה כמו להתנצל בפני הצופה החילוני, להרגיע אותו ולומר לו: אל תיבהל מהשפה המאוד יהודית של החלונות, מדובר באדם שנשאר נאמן לחילוניות כל ימיו".

"ארדון הוא נציג של עידן האופטימיות הישראלית והציונית, של איזה רגע של חלום גבוה", מוסיף סלומון. "למרות שאת העבודה הזאת ספציפית הוא עשה אחרי מלחמת יום כיפור, היא עדיין חלק מאיזה רגע של הציונות כפנטזיה אוטופית, שנדמית בהישג יד. היום אנחנו אולי ברגע הכי רחוק מהפנטזיה הזאת, ודווקא בגלל זה חשוב כל־כך להניח את הדבר הזה על השולחן, להביא אנשים לפה, לעמוד מול הפנטזיה הזו ולהגיד להם 'בואו נתבונן בזה רגע וננסה להבין איפה אנחנו'".

סלומון: "העניין הזה קשור גם לכך שארדון הורחק מהקאנון האמנותי־ישראלי. זה קרה הן משום שיצירתו הייתה סימבולית ופחות נטתה למופשטות המקובלת לאורך השנים באמנות הישראלית, והן כי היא נגעה באופן מפורש בסמלים יהודיים. אחד מאנשי האמנות שהגיע לפתיחת התערוכה סיפר לי שיוסף זריצקי (צייר ישראלי מפורסם; צ"ב) אמר בזמנו על האמנות של ארדון שהיא קיטש, אמנות 'לטוריסטים', ולכן היא נמכרת מאוד. הוא אכן אחד האמנים הישראליים הכי נמכרים בעולם. זריצקי היה נציג של ההפשטה, האוניברסליזם, השיטה שאומרת שאמנות לא צריכה לעסוק במקומי אלא במושגים מופשטים. זו הייתה התנועה והרוח של האמנות הישראלית, ובתוך הרוח הזאת לארדון כבר לא היה מקום. מבחינתו, כמו שהוא ראה את זה, הוא נדחה אל הגלות ועזב את הארץ".

חלוקה מלאכותית

אם כן, האמן שבחר לעזוב את הדת יצר באחרית ימיו את אחת היצירות היהודיות ביותר. כעת מונחות לצידו, מולו או בתגובה אליו, יצירות המנסות, כל אחת בדרכה, להתכתב עם החלונות הצבעוניים שהשאיר. "אני חושב שדווקא יחד עם הטקסט הנלווה, היצירה הזו אומרת שבעצם כל החלוקה הזו בין דתי לחילוני היא מלאכותית ומאוחרת", אומר שפרבר. "זו דיכוטומיה שלא הייתה בעבר, ורק היום היא משחקת תפקיד חיצוני. באופן עמוק ואמיתי, אנשים לא חווים את עצמם כחילוניים או כדתיים, יש בהם גם וגם. החילוניות לא מחליפה את הדתיות וכך גם להפך, והאמנות יכולה להביא לידי ביטוי את ההכלאה היפה הזו".

מרבית העבודות המוצבות בתערוכה הוכנו במיוחד עבורה, תוך שסלומון מלווה את תהליכי היצירה של האמנים מרגע המפגש שלהם עם המקום. שאלתי את השניים איך נעשתה מלאכת הליקוט של העבודות, ומה בעצם היו הקריטריונים להצטרפות.

שפרבר: "האופן שבו ניגשנו לתערוכה וחיפשנו עבודות ביטא את הדרך השונה שבה כל אחד מאיתנו מתבונן על הדברים, לא במובן של השקפת עולם אלא במובן של החוקר לעומת האמן. אני חשבתי במונחים של חקירה אחר עבודות, ולכן חשבתי בעיקר על עבודות שכבר קיימות באמנות הישראלית ושאפשר לבחון דרכן את שאלת החזון ואת היחס לאוטופיה. ואילו פורת, כאמן, חיפש את האמנות עצמה, את העבודה עם אמנים".

סלומון: "מבחינתי תערוכה היא כמו דינמיקה קבוצתית, ולכן מראש מעניין אותי להזמין לתוך הקבוצה, לתוך השיחה הזו, אמנים שהקול שלהם מעניין אותי. כאילו יש כיתה ובתוכה יושב ארדון, וכעת אני חושב את מי יהיה מעניין להפגיש אותו, עם אילו אמנים יהיה מעניין לייצר שיח מולו".

הפער בין שני האוצרים בהקשר של ההתבוננות המקצועית חוזר כמה פעמים בשיחתנו. למשל כאשר סלומון קם לפתע ואומר "סליחה, אני רואה שהפוקוס של עבודת הוידאו למעלה לא עובד טוב, אני עולה רגע לתקן את זה". שפרבר מחייך ואומר לי: "אתה מבין? זה השוני, אמן רואה את הצורה לפני שהוא רואה את המשמעות שלה, ואני מתבונן קודם במשמעות. כשהגענו לכאן חיפשתי, כמו חוקר, סימנים מסביב, קריאות בטקסטים שנותרו מונחים על הקירות, ואילו פורת התבונן בחלונות עצמם כאילו הם נטולי הקשר. הוא התבונן בגריד הברזל המרשים, בצבע, בסימני המכחול ובחיתוכי הזכוכית. זו ראייה של אמן. בשלב מסוים אפילו חששתי שתהיה לנו תערוכה של יצירות אור וצבע שרחוקות ממשמעות החזון וישעיהו. כמו שאתה רואה, זה לא כך.

"ברור שגם ברובד המשמעות התבונַנו אחרת על הדברים. כך למשל בנוגע לחלון השמאלי שמתאר את נבואת נהירת העמים אל הר בית ה'. לי תמיד היה ברור שיש כאן חזון אוניברסלי של פלורליזם מגוון ורב־דעות. פורת ראה בזה נהירה אל ירושלים דווקא, כלומר תנועה שבה כל העמים מגיעים לכאן מתוך הכרה באמת של תורת ישראל".

לחבוש את הפצע

באופן דומה לשיחה בין שני האוצרים, שבהכללה גסה ומעט מגושמת אפשר להגדיר אותה כשיחה בין תוכן לצורה, כך משוחחות גם היצירות זו עם זו ועם החלונות. חלקן אומרות משהו ישיר וחשוף על עצם החזון, על האוטופיה של ישעיהו, על חלומות ועל שברם, וחלקן משוחחות עם החלונות דרך שפת האור והעיצוב באופן שהוא מנותק כביכול מאידיליית החזון, או לכל הפחות לא מגיב אליה ישירות.

כך למשל עבודתו המסקרנת של מוטי מזרחי, שלקח את מוטיב האור המרכזי כל־כך בעבודתו של ארדון ויצר, באמצעות אורות ניאון קטנים ובכתב ברייל, את המילה "גרשוני". זוהי גם מחווה לאמן משה גרשוני וגם רמיזה לגירוש, אולי לגירוש מרצון של ארדון עצמו. היצירה הזו, אף שהיא עשויה מאור, מרמזת דווקא על עיוורון כבד, משום שמרבית הרואים אינם מבינים מה כתוב בה, והעיוורים אינם יכולים לזהות את אורות הברייל כדי להרכיב מהן את המילה. גם עבודתו המרשימה של אלקנה לוי, "מְאָרוֹת", שמוצבת בקומת הגלריה העליונה, פונה למחוזות מופשטים יותר ומציעה פן נוסף של עיסוק בנושא האור והצבע תוך שהיא מייצרת, בדרכה, אפקט של ויטראז' ללא אור חיצוני.

לעומתן, רבות מהיצירות עוסקות בנושא החזון ומציעות לו פרשנויות ושאלות שונות. אחת העבודות הבולטות והבוטות בהקשר זה היא עבודתה של האמנית אריאן ליטמן, "שדות באדום". מן התקרה הגבוהה משתלשלות, תלויות בחוטי ברזל, גזות רפואיות גדולות כשהן טבולות באדום המדמה דם. על ידן מונחת קערה שנראית כמו קערת וינטג' רפואית או קערת כשפים אכדית. בתוכה, באותיות קטנות אדומות וצפופות, כתובים שוב ושוב המספרים 7.10.23. הגזות תלויות על אנקולים הדומים לכאלה שתולים עליהם בשר לאחר שחיטה. העבודה מוצבת בסמיכות לחלון באופן שאף מסתיר מעט את חלקו התחתון ומפריע להתבונן בו.

הקערה היא חלק מעבודה שיצרה ליטמן מיד לאחר מתקפת חמאס, והיא נקראת "קערת הַשְׁבָּעָה – 7.10.23". הגזות, לעומת זאת, נוצרו עבור התערוכה. התחושה הראשונה שעולה כשמביטים ביצירה הזו, העומדת מול התיאור של ארדון ל"כתתו חרבותם לאתים", היא של שבר, נפילה וריחוק נורא ממה שיכול היה להיות, אך שפרבר דווקא מדבר עליה בהקשר של ריפוי.

"יש כאן ניסיון, גם אם קטן, לריפוי", הוא אומר. "ליטמן ביצירה שלה עסוקה בחבישה, יש לה גם עבודה שבה היא כמו חובשת עצים. מלבד הפרשנויות הפמיניסטיות שאני חושב עליהן, יש פה נגיעה בתיקון לטראומה, מתוך הבנה שאי אפשר להעלים אותה אבל אפשר להיות איתה, להציע איזשהו שיקום. החבישות הן כאילו טיפול אבל הן לא יכולות באמת לטפל, הן יותר סוג של החזקה".

"בהתחלה היצירה הזו הייתה צריכה להיות מדממת יותר", מגלה סלומון, "ממש טפטוף של דם שמגיע לקערות. אבל במהלך היצירה וההצבה, האמנית החליטה להוריד את כל הדימום ולהותיר את זה כך, כאילו תוך כדי היצירה נוצר כבר איזשהו ריפוי, איזושהי החלמה".

אפוקליפסה עכשיו

שתי עבודות נוספות, שמוצבות ממש בסמיכות לקיר הוויטראז', הן עבודתו של אריק וייס, "סולם מוצב ארצה", ועבודתה של אנדי לוין־ארנוביץ, "ישעיהו עדיין מחכה". שתי העבודות הללו נעות במה שנדמה כתנועות הפוכות של פיכחון ריאלי כמעט פסימי לעומת רצון אופטימי, אולי בקריאה לטיפוס למרחב גבוה יותר. בעיניי, שתי התנועות הללו מייצגות את התערוכה כולה.

וייס יצר מדרגות ברזל מוצקות ויציבות, אשר כמו מטפסות אל השמיים. האוצרים מפנים את תשומת לבי לכך שאם מביטים במדרגות באופן ישר, הן מגיעות בקצה אל דימוי הסולם של ארדון. לעומתו ארנוביץ הניחה, ממש מול מרכז החלונות, מקרני שקופיות ידניים קטנים, כאלה שחלקנו זוכרים מילדות. המקרנים מזמינים את המבקרים בתערוכה להרים אותם ולהתבונן דרכם, בעזרת האור החודר מבעד החלונות, בתמונות שונות. התמונות המתגלות מעבירות מול עיני הצופה רגעים קשים ואייקוניים משלושת השנים האחרונות: חטופים השבים מעזה, דיוקן של חמינאי, טנק שרוף, חייל נופל ועוד. צפייה ברגעים הללו מול האור של החזון מטיחה את המבקרים בתערוכה אל המציאות הנוקשה והחשופה, ומחדדת את המרחק בינינו ובין האוטופיה.

בכלל, נדמה שעצם העיסוק בחזון בהכרח מביא איתו את כאב המרחק, שהרי כל חזון הוא עדיין רחוק, וכל חלום הוא כזה משום שהוא לא מומש. כמו משיח שטרם הגיע. אני משתף את בני שיחי במחשבותיי ותוהה האם כל תערוכה על חזון היא בהכרח קשה וכואבת.

סלומון: "גרשם שלום אומר על המשיחיות שמלבד האופטימיות שבה, יש בה ממד אפוקליפטי. הרי אם אתה אומר שיהיה טוב, אתה מאמין שעכשיו לא טוב ושהמציאות העכשווית צריכה להתפרק כדי שמשהו טוב יגיע. יש תנועות משיחיות שהן יותר פרוגרסיביות וקוראות לעשייה אקטיבית כדי לתקן את המציאות, וכאלה שמקבלות את המציאות כפי שהיא וממתינות למשיח חיצוני שיגיע וישבור את המעגל".

פורת סלומון: "ארדון הוא נציג של עידן האופטימיות הישראלית, איזה רגע של הציונות כפנטזיה אוטופית שנדמית בהישג יד. היום אנחנו אולי ברגע הכי רחוק מהפנטזיה הזאת, ודווקא בגלל זה חשוב לעמוד מולה ולנסות להבין איפה אנחנו"

שפרבר: "חלונות ארדון, שהן קודם כול חזון יפה, טבולות בעצמן בהרבה אדום קשה, ואני יודע שארדון חשב על זה באופן מודע. נראה לי שיהודים כמעט אף פעם לא יכלו לחשוב על חזון יפה בלי לחשוב על מציאות זוועתית, בלי לערבב בתוך זה את הקושי. כמו שואה ותקומה.

"בשלב מסוים עמדנו מול בחירה, האם התערוכה הזאת תפרוס חזונות? תציג צורות שונות של הגשמת חלומות אוטופיים? בסוף הכרענו שלא, וכבר שמעתי מצופים ומבקרים שהתאכזבו קצת. הם חשבו על תערוכה שיראו בה בית מקדש, אולי חברת מופת, כל מיני צורות של נבואות חזון עכשוויות. אבל הבחירה המודעת שלנו הייתה לא להתיימר לפרוס את החלומות הישראליים אלא לדבר על עצם המנגנון הזה של לשאת חזון, מה הוא אומר בעצם".

שולחן לכולם

למעט עבודתו של מוטי מזרחי, ועבודה נוספת של בלו־סימיון פיינרו, "יהיה טוב", העבודות כולן מוצבות במרכז החלל באופנים שונים ואינן תלויות על הקירות. סלומון מסביר שהייתה כאן כוונה להבהיר שהתערוכה מתארחת בחלל ולתת כבוד למקום – גם לחלונות ארדון אבל גם למקום בכלל, שעד לפני כמה שנים היה מעין מקדש מעט.

אחת העבודות שכן תלויות על הקיר וניצבות גבוה מעל הרצפה, היא עבודת וידאו מפורסמת של יוסף־ז׳וזף דדון, "ציון". בעבודה נראית השחקנית רונית אלקבץ מתהלכת בבגדים שחורים ובדגל שחור בתוך אולמות מוזיאון הלובר. ציון, בדימוי הזה, היא אישה שמחפשת את סימני התרבות החזותיים שלה בתוך מרחב עמוס אמנות ויזואלית מכל תרבויות העולם. היא לא מוצאת שם את עצמה, והיא נראית ספק מתאבלת, ספק מתגעגעת, ספק אבודה. בעיני סלומון, "זה דימוי של השכינה שהולכת ומקוננת ולא מוצאת את מקומה. בעבודה הזו יש ממש תיקון חצות".

העבודה, שנוצרה כמובן לפני שנים רבות (אלקבץ הלכה לעולמה לפני כעשור), מהדהדת בעיניי שני מוטיבים. ראשית, בהקשר הישיר של התערוכה, ציון הלאומית מחפשת את החזון שלה ותוהה על מקומה בין האומות. בהקשר רחב יותר שנובע מן התקופה, יש כאן תחושת זרות וניכור, ברוח הדברים שתיאר סלומון על משבר מול עולם האמנות.

דדון, כמו ארדון עצמו, לא חי בארץ. כיוצר יהודי שחי בצרפת, ההשתתפות שלו בשיחה האמנותית על חזון ישעיהו מעשירה את התערוכה. כך גם עבודתה של ג'ודי שיקגו, אמנית יהודית־אמריקנית ידועה, מחלוצות האמנות הפמיניסטית. לשיקגו שתי עבודות בתערוכה. הן צמודות גב אל גב ומציגות חזון כמעט נאיבי, אולי החזון התמים והאופטימי ביותר בתערוכה: שולחן ליל הסדר שסביבו יושבים אנשים ונשים מכל המגדרים, הגזעים והמינים, יהודים ושאינם.

"זו באמת יצירה על גבול הקיטש, ואני לא אומר זאת לגנאי", אומר שפרבר. "שאר היצירות לא מעיזות להיות כל־כך אופטימיות. זו גם יצירה שמתכתבת ישירות עם 'ונהרו אליו כל הגויים'. יש בה אלמנט של חזון תיקון עולם, אבל תיקון עולם מהסוג שרווח באתוס היהודי־אמריקאי ופחות במרחב הישראלי".

"אבל שים לב", מציין סלומון, "שאפילו באתוס האוניברסלי הזה היא הושיבה את כולם סביב שולחן הסדר, שהוא אלמנט יהודי מאוד. כלומר ההתכנסות הזו מתארחת כאן, במרחב התרבותי שלנו".

למרות החרמות

הביאנלה לאמנות בירושלים הוקמה בשנת 2013 על ידי קבוצת אמנים ואוצרים מקומיים. לדברי רמי עוזרי, מייסד הביאנלה והמנהל שלה, מטרתה ליצור פלטפורמה ייחודית המשלבת אמנות עכשווית עם עולם התוכן היהודי, מבלי להתיימר להכריע מראש בשאלה הנצחית "מהי אמנות יהודית". מאז הקמתה זכתה הביאנלה להצלחה מרשימה וצמחה במהירות. ביאנלת 2019, שהייתה הגדולה ביותר עד כה, כללה 243 אמנים ותערוכות ענק של יוצרים בכירים, ומשכה כ־50 אלף מבקרים. מגפת הקורונה ב־2021 צמצמה כמובן את ממדי הביאנלה, ובינאלת 2023־2024 נפתחה כבר בצל אירועי שבעה באוקטובר אך התקיימה למרות המלחמה.

לדברי עוזרי, הביאנלה מיצבה את ירושלים כמרכז העולמי המוביל והחשוב ביותר לאמנות יהודית עכשווית, והוציאה אותה ממעמד של פריפריה בשדה האמנות הכללי. במקביל היא חוללה שינוי פרדיגמה בשדה האמנות הישראלי, כשהעניקה לגיטימציה לעיסוק בתכנים יהודיים שהודרו במשך עשורים.

הביאנלה השביעית, המתקיימת בימים אלו תחת הכותרת "ממעמקים", בוחנת את הטראומה הקולקטיבית בעקבות 7 באוקטובר, ומציעה את האמנות ואת רעיון התפילה כערוצים לריפוי ולצמיחה מתוך המשבר. עשרות התערוכות פרוסות ברחבי העיר, כאשר המתחם המרכזי ממוקם בבניין הספרייה הלאומית הישנה בגבעת רם. חרף העוינות וקריאות החרם על ישראל, הביאנלה ממשיכה לשגשג בתמיכת עיריית ירושלים וקרנות בינלאומיות, מוכיחה את כוחה וייחודה של היצירה המורכבת בבירת ישראל.

התערוכה "אור חוזר: חזון פעיל' תהיה פתוחה לקהל עד 12 בנובמבר