זו שעת צהריים ביום שישי במועדון הגריי ביהוד. הנוכחים משילים מהם את השבוע שחלף ורגע לפני שבת באים לאוורר את הראש במופע של המנטליסט נמרוד הראל. הראל פותח ומבקש מתנדב מהקהל שינדב את הטלפון שלו לצורך ההדגמה. בחורה צעירה מסכימה להיפרד מהאייפון שלה, ואז מתברר שהוא הולך להחביא אותו בשקית. הוא שולף שקית נוספת שבה הוא מחביא חפץ במשקל של טלפון נייד ובצורתו, ומאתגר אותה לנחש היכן הטלפון שלה נמצא. כשהיא מנחשת, הוא מניף פטיש על השקית השנייה. למרבה ההקלה זה לא האייפון שלה. "מקסימום הייתי משדרג אותך לפרו 18", הוא מחייך.
אחרי שנשאל אלפי פעמים "מה המספרים הזוכים בלוטו?" "אתה יכול להעלים את אשתי?" או "מי ינצח בבחירות?" והסביר שוב ושוב שאין לו כוחות נבואיים, במופע החדש "אחד למיליון" הראל מנסה להפוך את כל הנוכחים באולם לאומני חושים. אם בקטע הראשון היה למתנדבת סיכוי של 50 אחוז להצליח, ככל שהמופע יתקדם הוא יאתגר את עצמו ואת הנוכחים עד שיגיע לקטע שההסתברות להצליח בו היא, כשם המופע, אחד למיליון.
"המוח של הקהל עובד". הראל בפעולה | צילום: יח"צ
"אומן חושים זה לא מישהו שיודע מה אתה חושב", הראל מסביר לי כמה ימים אחר כך בבית קפה ברמת־השרון, עיר מגוריו. "זה מישהו שיודע איך אתה חושב, וזה כל כך הרבה יותר מעניין. לכן במופע החדש אני נותן לאנשים את התחושה שהם אלה שמצליחים לעשות את הדברים. כי כשאתה בעצמך מצליח לעשות את הקסם, להבין או להשפיע, אתה מבין שזה פשוט כיף. אני דורש מהקהל שלי משהו שהוא לא רגיל לתת, אבל אני מאמין שהתמורה היא פי כמה. אתה לא סתם יוצא מהאולם ואומר 'היה נחמד', אלא מרגיש שהמוח שלך עבד במופע הזה. זו חוויה מסוג אחר לגמרי".
מה אתה עושה כשזה נכשל?
"באחד המופעים ניפצתי לבחורה מהקהל את האייפון. היא שודרגה למכשיר חדש והכול טוב. אני תמיד אומר שאין לי כוחות־על - אז גם אין 100 אחוז הצלחה. גם במופע שהיית בו היה כישלון קטן שהקהל לא שם לב אליו. כשזה קורה לי אני חייב לצאת מהטייס האוטומטי, וזה מזרים לי אדרנלין". ב־26.11 הוא יופיע במשכן לאומנויות בנס־ציונה וב־10.12 במופע מיוחד לחנוכה בבית נגלר שבחיפה.
הראל, בן 50, נשוי ואב לשלושה. הוא גדל בכפר־סבא, ילד שקט ומופנם שאהב לדמיין ולקרוא ספרים. בקסם הראשון שניסה בחייו, בגיל שנתיים, הוא דווקא נכשל. זה קרה בשנות השמונים המוקדמות, כשמשפחתו של הראל התגוררה בארצות הברית במסגרת פוסט־דוקטורט של אביו בכימיה. בדרך לטיול קמפינג משפחתי הוא ישב במושב האחורי של הרכב, צמוד לחפץ היקר לו מכול: המוצץ שלו. "אבא שלי הסתובב אליי ואמר לי: 'תביא לי את המוצץ'. נתתי לו. הוא פתח את החלון, ביצע תנועה של זריקה החוצה, ואז, כהרף עין, הוא הוציא את המוצץ חזרה מתוך האוזן שלו. נדהמתי. זה היה הקסם הראשון שראיתי בחיים שלי".
כילד בן שנתיים, הראל הקטן היה משוכנע שלמד סוד על־טבעי חדש. הוא מיהר לנסות את כוחו בטריק: לקח את המוצץ, חיקה את תנועת הזריקה מהחלון, וחיכה בהתרגשות לשלוף אותו בחזרה מהאוזן. "אני זוכר את עצמי מנסה... אבל כלום לא יוצא. המוצץ באמת עף מהחלון ונעלם לתמיד". הוריו זיהו הזדמנות פז לטקטיקה חינוכית, והחליטו למנף את ההיעלמות המסתורית. הם הודיעו לו שזהו, המוצץ נעלם בקסם ואין עוד מוצצים. "יומיים בכיתי", מודה הראל בחיוך. "אם מסתכלים על זה ככה, הקסם הראשון שראיתי בחיים שלי הדהים אותי לחלוטין. הקסם הראשון שניסיתי לעשות בעצמי? נכשלתי בו לגמרי. אבל לפחות יצא מזה משהו טוב – נגמלתי ממוצץ". הטריק אולי עלה להראל הצעיר בגמילה כפויה, אך הוא נגע במשהו עמוק הרבה יותר: הוא זרע בילד את הסקרנות לעולם האשליות. כמה שנים לאחר מכן, כשכבר גרו בארץ ואביו שב מאחת מנסיעותיו בחו"ל, הוא הביא לבנו מתנה: ערכת קסמים. הראל החל להתאמן, ומהר מאוד מצא את עצמו מופיע לפני ילדים במופעי יום הולדת מאולתרים.
צילום: אריק סולטן
באיזשהו שלב עזב את התחום והמשיך הלאה, עד שהגיע לצבא. "בצבא תמיד מדברים עם החבר'ה, מה עשית בעבר, איפה היית. אחד סיפר שהוא רכב על סוסים, אחד גלש, ואני אמרתי שהייתי קוסם כשהייתי קטן. כמובן מיד מגיעה הבקשה המתבקשת: 'נו, תעשה לי קסם!' ופתאום תפסה אותי תובנה: הבנתי שאני לא באמת יודע לעשות קסמים. בקסמים של קופסאות אתה לא באמת צריך כישרון, אתה רק מפעיל את הגימיק. אם היית נותנת לי חפיסת קלפים רגילה ביד, לא היה לי מושג מה לעשות בה". הגילוי הזה עורר בו דחף חדש. הוא החליט ללמוד את עולם האשליות מאפס, והפעם לעומק. במהלך הלימוד הזה נמשך הראל במהירות לז'אנר שיתפוס את מרכז חייו: עולם המנטליזם ואומנות החושים.
חצי שעה מתחילת השיחה אני כבר מרגישה בנוח לבקש הדגמות, והראל בתגובה גורם למשקפי השמש שלי לזוז ממקום למקום על השולחן ומצליח לקלוע בדיוק מושלם לתמונה שהוא מבקש ממני לדמיין.
איך זה קורה?
"מה זה בעצם מנטליזם? זה כמו לעשות לך קסם עם קלפים, אבל בלי קלפים. כל האביזרים נעלמים, ומה שנשאר זו רק השיחה בינינו. אני בוחן את האינטואיציה שלך, את שלי, מגלה עלייך משהו. המקום הזה משך אותי מהר מאוד".
למרות התשוקה הגוברת לתחום, הראל לא זנח את המסלול הקרוי נורמטיבי. הוא נרשם ללימודי הנדסת תוכנה, ובמקביל ליום־יום כסטודנט התחיל להופיע בהופעות קטנות. "כשיצאתי מהלימודים שאלתי את עצמי: מה אני הולך לעשות עכשיו? ללכת לעבוד בהייטק, שגרת משרד וזה? החלטתי שאני לוקח שנה אחת של הפסקה. שנה אחת שבה אני מנסה בכל הכוח להצליח בדבר שאני באמת אוהב לעשות".
ההימור הזה שינה את מסלול חייו והפך את הראל לאחד השמות המזוהים ביותר עם עולם המנטליזם בישראל. הוא ישב וכתב לעצמו תוכנית עבודה מדויקת. "קבעתי יעדים: אני רוצה תוך שנה להגיע למצב שבו אני מתפרנס X כסף, שיש לי Y הופעות בחודש. אבל הייתה לי בעיה קשה: רוב הקולגות שלי בתחום התחילו מגיל מאוד צעיר. הם טיפסו בדרך הרגילה, הופיעו בתוכניות בוקר, במופעים קטנים, בנו את עצמם שנים. ואני? בלי כלום, מתחיל מאפס בגיל 24 או 25. שאלתי את עצמי איך אני מקצר תהליכים ועוקף את הדרך הארוכה הזו, והתשובה הייתה אחת: אני חייב תוכנית טלוויזיה משלי".
כך הוא הציע פורמט לערוץ 10, שהיה מבוסס על תוכנית שראה בחו"ל. "הם הסתכלו ואמרו לי: 'אנחנו לא חושבים שזה יעבוד בארץ'. לרוב האנשים בתעשייה לא היה ויז'ן לראות איך זה ייראה". אבל הראל לא התכוון לוותר. אם התעשייה לא תפיק לו פיילוט, הוא יפיק אותו בעצמו. "אמרתי: אוקיי, אני הולך לעשות את זה לבד. שמתי מודעה באינטרנט: 'מחפש צלם, מחפש איש סאונד, מחפש במאית. אין לי כסף לשלם, אבל אם נצליח למכור – נרוויח'. אספתי כמה חבר'ה שכולם חיפשו את ה'ברייק' ואת ההזדמנות הראשונה שלהם. הצלם שלנו היה צלם חתונות – היום הוא צלם טלוויזיה מצליח. נתנו הזדמנות אחד לשני, יצאנו לרחוב וצילמנו במשך יומיים-שלושה תוכנית פיילוט.
"הראיתי למנהלת את התוכנית המוכנה. והיא אמרה 'אני רוצה לקנות את זה ונעשה לך עונה שלמה'. הייתי מופתע לגמרי. היא שואלת אותי 'כמה אתה רוצה על זה?' ואני, שלא ידעתי כלום על מחירים בתעשייה, אמרתי '10,000 דולר'. היא מיד אמרה 'סבבה, שלך'".
הראל זינק ישר למים העמוקים. "רוב האנשים מתחילים מלמטה – אני קצת התחלתי מלמעלה", הוא מודה. "מכלום, תוך יום אחד, הפכתי לאיש הכי מוכר בתחום בארץ". באותה הזדמנות הוא גם טבע את המונח "אומן חושים". "בהתחלה אמרתי למפיקים שיכתבו שאני מנטליסט. הם אמרו לי 'מה זה מנטליסט? אנשים יחשבו שיש לך בעיה מנטלית! תמצא שם אחר'. ישבתי, חשבתי, והמצאתי את המונח 'אומן חושים'. והדבר הזה פשוט תפס ברמה ארצית".
איך הצלחת לסחוף את הקהל הישראלי הסקפטי?
"הקהל בארץ הוא סופר־סקפטי, קשה הרבה יותר מכל קהל אחר בעולם, ודווקא בגלל זה הכי קל להדהים אותו. כשמישהו מאמין בכוחות על־טבעיים ואתה מראה לו משהו שנראה כמו כוח על־טבעי, הוא לא נדהם. אתה נדהם כשמראים לך משהו שאתה לא מאמין שיכול להיות. ולכן ככל שהקהל יותר סקפטי, דווקא השבירה שלו, הנפילה, התדהמה – הרבה יותר חזקה".
הראל עוסק לא מעט באומנות ההשפעה, עולם שמתפרש החל מתחום המכירות והשיווק ועד להורות וזוגיות. כשאנשים שומעים את המונחים השפעה או שכנוע, הם מדמיינים לעצמם ארסנל של מניפולציות, טריקים ושטיפות מוח. אבל הראל מצמצם את הרשימה, וטוען שהכול מסתכם בשישה יסודות. "יש שש דרכים בלבד להשפיע על אדם, קוראים להן עקרונות ההשפעה. אם אי פעם השפעת על מישהו לעשות משהו או שמישהו השפיע עליך, הוא השתמש באחת משש הטכניקות האלה. ברגע שאתה מבין איך כל אחת מהן עובדת, אתה יכול להתחיל לגזור טכניקות פרקטיות לכל סיטואציה".
בעקרונות המוכרים הללו אפשר למצוא את עקרון הנדירות, הקובע כי ככל שמשהו קשה יותר להשגה, המוח מניח אוטומטית שהערך שלו גבוה יותר; עקרון ההוכחה החברתית, לפיו ככל שגדול יותר מספר האנשים שעושים משהו, כך גובר הרצון שלנו להצטרף; ועקרון הסמכות, המראה כי כשאנו מזהים דמות בעלת סמכות, המוח מוריד הילוך בחשיבה הביקורתית ומפקיד את ההחלטות בידיה.
צילום: אריק סולטן
הראל מרחיב בקשר לעיקרון נוסף: עקרון העקביות. "עקרון העקביות הוא העיקרון הכי בסיסי במוח האנושי. הוא אומר שבן אדם תמיד יעדיף להמשיך לעשות את מה שהוא כבר עשה, וישנא להתחיל לעשות דברים חדשים. בני אדם שונאים להתחיל מחדש – זה נורא מאיים עלינו. בני אדם גם שונאים לשנות את הדעות שלהם, כי לשנות דעה אומר להודות שעד היום חייתי בשקר".
כדי להמחיש עד כמה הבנת המנגנון הזה משנה את התוצאה בשטח, הראל משתף ניסוי קלאסי מעולם הצרכנות שנערך במכון לשטיפת רכב. "חילקו לאנשים כרטיסיות: לחצי מהקבוצה חילקו כרטיסייה של שמונה ניקובים, כשהשטיפה התשיעית חינם. לחצי השני חילקו כרטיסייה של עשרה ניקובים, כשהשטיפה ה־11 חינם – אבל ניקבו להם מראש את שני הניקובים הראשונים. בשני המקרים המבצע זהה: צריך לבצע שמונה שטיפות כדי לקבל אחת חינם. אבל בקבוצה השנייה, 25 אחוז יותר אנשים גמרו את כל הכרטיסייה, וב־25 אחוז פחות זמן". הסיבה לכך, לפי הראל, טמונה בטריגר פסיכולוגי. "כשאתה רואה כרטיסייה שיש בה רק שמונה ניקובים ריקים, אתה אומר: 'וואו, אני צריך עכשיו להתחיל תהליך של שמונה שטיפות'. אבל כשאתה רואה כרטיסייה של עשרה ניקובים ששניים ממנה כבר מנוקבים, אתה אומר: 'נשארו לי שמונה שטיפות'. כשאתה מרגיש שאתה לא מתחיל מאפס אלא רק 'נשאר לך להמשיך', הרבה יותר קל למוח לפעול".
איך היית מתרגם את העיקרון למשהו שיכול לשמש את הקוראים?
"לפעמים הורים עושים מבצעים כמו 'אם תוציא מעל 90 בשלושה מבחנים תקבל קורקינט', אבל קשה לילד להתחיל מאפס. במקום להציע לילד עסקה שנראית כמו התחלה חדשה ומאיימת, נגיד לו ש'הניקוב' הראשון עלינו, וכך נרתום את הדחף הטבעי של המוח האנושי להמשיך ולהשלים את מה שכבר התחלנו".
מה הכישלון הכי גדול שלך?
"הצלחתי מאוד בישראל, אבל בחו"ל לא, אולי בעיקר כי מעולם לא באמת ניסיתי. את לא מבינה כמה קל למנטליסט ישראלי, יהודי, להצליח בחו"ל. בכל התחומים – מדע, רפואה, עסקים – יהודים נמצאים במקומות גבוהים. אבל התחום היחידי שבו יהודים תופסים את כל חמשת המקומות הראשונים בהיסטוריה הוא קסמים ומנטליזם. מטורף לחשוב על זה: הארי הודיני (אריק וייס), דיוויד קופרפילד, אורי גלר, צ'אן קנאסטה ודיוויד בליין הם כולם יהודים. אבל בשביל להצליח בחו"ל אתה חייב לבלות חצי מהזמן שלך מעבר לים, אין דרך לעקוף את זה. לחיות בטיסות, לראות את המשפחה שלך רק 50 אחוז מהזמן. זו הקרבה שפשוט לא הייתי מוכן לעשות. לא יכולתי לוותר על המשפחה".
במקור אריק וייס. הקוסם הארי הודיני | צילום:
איך המציאות המורכבת בשנות המלחמה והקורונה השפיעה על העבודה שלך כאומן חושים?
"תחום התרבות נפגע אנושות במלחמה ובמשברים בכלל, אבל אם יש בתוכו תחום אחד שנפגע הכי פחות, כמעט בכלל לא, זה תחום המנטליזם. שלוש השנים האחרונות היו קשות מאוד מבחינה אנרגטית לעם ישראל. בתקופות כאלה לא רוצים להביא סטנדאפיסטים להופעות, כי לא מתאים עכשיו לצחוק או לרקוד. אפילו זמרים זה קשה, כי זמרים עושים שמח, ולאנשים קשה לעשות קרנבל. הרבה חברות ואנשים חיפשו משהו שמצד אחד הוא בידור, ומצד שני הוא לא 'חגיגה' מנותקת. המנטליזם נפל בדיוק על התפר הזה.
"אבל מעבר לעבודה הסדירה, כשהתחילה המלחמה וכולם ישבו בבית, שאלתי את עצמי: מה אני יכול לעשות? החברים של כולנו במילואים, ואני יושב בבית עם הקלפים ביד ורוצה לעזור. כל האומנים רצו להופיע לחיילים, אבל לא הייתה דרך מסודרת להגיע ליחידות. יזמתי רעיון עם חבר שלי, ניר זוהר (מנכ"ל Wix, ר"ר). הקמנו אתר וקראנו לו 'אומני ברזל'. הקונספט היה פשוט: כל יחידה צבאית שרוצה הופעה נרשמת, כל אומן שרוצה להופיע בהתנדבות נרשם, והאתר חיבר ביניהם אוטומטית. התחלנו לחרוש יחידות, פצועים, שטחי כינוס, כל מי שרצה. לפחות הרגשת שאתה עושה משהו משמעותי".
גם בקורונה הפגין הראל חדשנות. "חודש בתוך המגפה, כשהבנתי שהאירוע הזה הולך לקחת זמן, שאלתי את עצמי איך מופיעים עכשיו. החלטתי לפצח את זה, והעליתי את מופע הזום הראשון בארץ. מנטליזם מבוסס על קשר עין, אנרגיה, תחושה ואביזרים שאתה נותן לבן אדם ביד, ובזום אין לך שום דבר מזה. היה קשה בערך פי 10, אבל ראיתי בזה אתגר. כשאתה מצליח לקרוא אדם או להשפיע עליו דרך מסך ממרחק של קילומטרים, וכל הקהל רואה את זה קורה בלייב, זו חוויה עוצמתית מסוג אחר לגמרי".
| צילום: חן שימל, פלאש 90
בתקופת הרפורמה המשפטית שאליה התנגד באופן חריף, כמו גם בחודשים האחרונים סביב תקופת הבחירות, הראל מרבה להתבטא ברשת בסטטוסים פוליטיים - וחוטף על כך לא מעט. "יש בישראל מין קונספציה כזו שלאומנים אסור לדבר על פוליטיקה. אומרים להם: 'שתוק! מי אתה בכלל?' לשמאלנים, הימנים אומרים לשתוק. לימנים, השמאלנים אומרים לשתוק, ומה יוצא? שאומנים פשוט מפחדים לדבר. אני כל הזמן מזכיר לעצמי: יש מדינה אחת שבה לאומנים אסור לדבר על פוליטיקה – קוראים לה איראן, ואנחנו לא איראן. צריך להזכיר לעצמנו שזה היופי: אנחנו חיים במדינה שבה מותר לדבר בלי שיזרקו עלייך אבנים. כל מי שקורא לחרם על אומן רק בגלל שהעז להביע את דעתו, פשוט לא מבין את מהות הדמוקרטיה".
פוליטיקאים מבקשים לפעמים להיעזר בך?
"אני נמנע מזה כמו מאש. פוליטיקאים הם אנשים שמתעסקים בהנדסת תודעה, ואני לא רוצה לגעת בזה, כי ברגע שנוגעים, מתלכלכים".
מה ההבדל בין זה לבין למכור לאנשים מכשירים חשמליים שהם לא באמת צריכים?
"פוליטיקה בעיניי היא תחום מלוכלך, ומכירה של מכשיר חשמלי היא לא דבר מלוכלך, זה כל ההבדל. גם כשפנו אליי מחברת טבק סירבתי. אני לא רוצה לעזור למכור סרטן. הרבה יותר קל לי לעבוד במגזר העסקי. אני רוצה להם לעזור לאנשים למקסם יכולות, ואני לא חושב שהם משתמשים בזה לרעה".
מעבר לעולם הקסמים, המנטליזם ועקרונות ההשפעה, לנמרוד הראל יש תחביב מפתיע ושואב במיוחד: משחקי קופסה כבדים. לא מדובר במונופול או בטאקי, אלא בעולם שלם של משחקים עלילתיים מורכבים שמובילים את השחקנים למסע ממושך. "זו ממש הרפתקה, מההתחלה ועד הסוף", הוא מספר בהתלהבות. "בעולם משחקי הקופסה הכבדים יש קופסאות ענקיות, כאלה שמחירן מתחיל ב־100 דולר ויכול להגיע גם ל־1,000 דולר. יש לי משחק ששיחקתי בו שנה וחצי, כל שבוע, עם חברים. זה אותו משחק שמתקדם ומתפתח לאורך הזמן. אני פשוט מת על זה".
לסיום, עצה למי שרוצה ליצור שינוי? להמציא את עצמו מחדש, לפרוץ דרך?
"רוב האנשים נתקעים כי הם לא מתחילים פשוט לעשות. הם מחכים לתכנן תוכנית שלמה ומנומקת בראש, ורק אז להוציא אותה לפועל. מה קורה בפועל? הם לא מצליחים לתכנן את התוכנית המושלמת, ואז הם לא עושים כלום. העצה שלי היא: תתחילו. מתוך העשייה נוצרת אינרציה. גם אם תטעו, גם אם מה שתעשו בהתחלה יהיה גרוע – מתוך העשייה נולד משהו. גם אם תתכננו רק רבע מהתוכנית, אבל תתחילו להוציא את הרבע הזה לפועל, תראו שדברים מתחילים לזוז".