כשזהבה קור הגיעה אי אז לאספת הורים בבית הספר לאומנויות בתל־אביב, זיהה אותה אחד המורים כאימא של "הילדה עם השם המוזר". כי מה שהיה ועודנו גנרי להפליא בכל קהילה סרוגה או יישוב ביהודה ושומרון, היה יוצא דופן בבית ספר שבו קאי הוא שם שגור.
זה רק רגע אחד מחייה של משפחה צפון תל־אביבית שלה שישה ילדים, חיבור עמוק במיוחד לנצח ישראל ואב שהוא בר־סמכא בכל הנוגע לנבכי הלשון העברית, וגם דמות מוכרת בהוויה הישראלית. בשבוע שעבר חברו רבים מהרגעים האלה למופע היחיד "הארד קור", שהעלתה אשת התקשורת מוריה קור עם המפיק המוזיקלי מיקי רוזנבאום, חתן פרס ראש הממשלה לקומפוזיציה רמי שולר ועם המפיק צפריר קום.
"אני בהכרת הטוב מוחלטת להורים שלי", היא אומרת בשעת ערב מאוחרת מעל צלחת סלט, אחרי שסיימה להעלות בקפה נוקטורנו הירושלמי את הופעת הבכורה של "הארד קור", ולאחריה גם את סדרת החיבוקים ותמונות הסלפי המתחייבת עם הקהל, שנע במהלך המופע בין צחוק להתרגשות נוסטלגית. מבחינתה, הערב הזה, שיש בו מן החתרני, מן הבידורי ובעיקר הרבה ממורשת קור, הוא קודם כול "תוצר של ההערכה העמוקה שלי להורים שלי”.
גדלת בבית לא דתי?
"זה היה בית מאוד דתי, רק לא בצורה שרגילים לחשוב בה על דת. לא שמרנו שבת בצורה המקובלת. נסענו בשבת. לא הייתה פלטה בבית כשהיינו קטנים. היו כל מיני שלבים של התפתחות לאורך השנים, אבל אני חושבת שאפשר לומר שזה היה בית אשכנזי מסורתי. היו נהלים דתיים בליל שבת: הלכנו לבית כנסת. עשינו קידוש. נטלנו ידיים, כי ככה סבא שלנו הכוהן היה עושה בבית הדתי שלו.
"ועם זאת, גם האקט של שמיעת שירי מלחמת ששת הימים בפטיפון בזמן סעודת ליל שבת היה דתי מאוד־מאוד. עד היום, כשאני שומעת את 'שארם א־שייח, חזרנו אלייך שנית', אני מריחה מרק אספרגוס שאימא שלי הייתה מכינה. זה עובד אצלי ביחד. אז זו לא דת שרגילים לדבר עליה בהקשר היהודי, כי דתיים לא שומעים מוזיקה בשבת, אבל היחס היה דתי מאוד. כל קיץ, למשל, צריך היה לנסוע לגבעת התחמושת ולרוץ שם עם רובי פלסטיק בשוחות, כדי להתייחד עם דמותו של איתן שלא היסס לרגע. המון אקטים דתיים היו במשפחה שלנו. אני חושבת, אגב, שזאת גם הסיבה שכולם אצלנו בסופו של דבר נהיו דתיים. כי אתה מחפש משהו קצת יותר ברור”.
היא השנייה בסדר האחים, והראשונה מהם שהפכה דתייה באופן רשמי. "עברתי בתיכון לבית ספר דתי מרצוני. היום כולם עקפו אותי מימין. בסופו של דבר נדמה לי שילדים צריכים בהירות, והמסורתיות הזו הייתה קצת מבלבלת, כי היינו בית מאוד קיצוני דתי, אבל בדת הספציפית של משפחת קור”.
צילום: מאיה משל
ובסוף הסיפור, במופע הזה ובכלל, הוא איך זה להיות הבת של אבשלום קור.
"זה עניין שהיום אני שלמה איתו מאוד. כשאת ילדה קטנה, זה מבלבל. זה משהו שאת מנסה לברוח ממנו. כי כשאת חיה בחברה חילונית, החברה של ילדותי, אבשלום קור הוא סמכות רוחנית, דתית, משהו מאוד לא קוּלי. הוא מאוד מפורסם, כולם יודעים מי זה. את לא יכולה להגיד קור בלי שברור שקור זה קור. זה, אגב, איכשהו לא השתנה גם היום. וזה מאוד מחייב.
"היום אני עושה מזה בידור. נגיד, אמרתי בצחוק בשידור ברדיו ליובל אלבשן, שמגיש איתי, 'ספרד וּפורטוגל', בפ"א לא דגושה. אחד הקריינים הוותיקים של רשות השידור, שעובד היום כקריין בתאגיד, הגיע לזכוכית של האולפן והתחיל לעשות לי מעבר לה סימנים כאלה עם הידיים", היא מנופפת מעל הראש בהמחשה. "בפרסומות שאלתי אותו מה קרה. הוא אמר: 'אסור לומר ספרד ופורטוגל! מה פתאום? זה לא בג"ד כפ"ת, זה לא חל על שם של מדינה. הפ"א צריכה להיות דגושה'. אמרתי לו שאני יודעת, שזה היה בצחוק. והוא אמר שיש דברים שלא מתבדחים עליהם. אז אמרתי לאלבשן, אני באה מבית של קנאות דתית, אני מכירה את זה, אבל מותר לי להגיד בצחוק ספרד ופורטוגל. אנשים מזדעקים כאילו מי יודע מה. תגמישו”.
אבא שלך כבר ראה את המופע החדש?
"סיפרתי לו, ואני בטוחה שהוא יבוא לאחת ההופעות הבאות. אתמול עשיתי בסלון של אימא שלי חזרה גנרלית, והיא אמרה: 'וואו, זה עושה לי כל כך להתגעגע לבית שלנו ולפעם'. אני חושבת שאם הוא היה נוכח בהופעה, זה היה עושה לו את אותו דבר. באיזשהו אופן זה להסתכל במראה. אני מרגישה, וגם אומרת, שכל הידע שלי וכל מה שאני, זה מהבית”.
המופע הזה נוצר בפועל מתוך אותם רגעים בלתי מתוכננים שמתרחשים באירועים רבי קהל. "הרבה פעמים בהרצאות שאני מעבירה או בכנסים שאני מנחה, צריך פתאום איזה פילר, מילוי, כי משהו קורה. שר לא הגיע, מגיש הפרס מאחר, ובינתיים את צריכה לרתק את הקהל. עשיתי לי הרגל לספר בדקות הריקות האלה סתם משהו מהבית. סיפור ילדות. ומה ששמתי לב אליו עם השנים הוא שבסוף אלה הקטעים שהכי מעניינים את הקהל, שבהם הוא נכנס לקשב הכי עמוק. הם אוהבים את הסיפורים האלה.
"זה אחד הדברים המדהימים שלמדתי מאבא שלי, כי מגיל כלום, שלוש או ארבע, הייתי דבוקה אליו, נוסעת איתו לכל מקום”.
"מגיל שלוש הייתי נוסעת איתו לכל מקום". אבשלום קור בחידון התנ"ך | צילום: צילום מסך באדיבות כאן 11
לחידון התנ"ך?
"בואי, חידון התנ"ך זה כסף קטן. כל פעם שמישהו חלילה נרצח ביהודה ושומרון, אבא שלי היה נוסע לתת ערב בהתנדבות לקהילה. ככה הגעתי איתו לדולב, לכפר־דרום הרבה פעמים, לבית־אל, לאן שאת רוצה. במקביל נסעתי איתו לערבים שהוא העביר באשדות־יעקב, בשדה־נחמיה. ככה הכרתי את המדינה, וגם את האנשים שחיים בה. וככה גם למדתי ממנו איך עומדים לפני קהל, איך מנחים אירועים, איך מנחים טקסים, מה עושים כשפתאום יש איזושהי בעיה, תקלה, החשמל קרס, השקופיות לא עובדות, מישהו מאחר ואתה צריך לשלוף. לכן תמיד, כשאני מנחה אירוע של עיריית תל־אביב, בית הנשיא, לא משנה מה, אני מכינה דברים למקרה חירום. דברים שקשורים לנושא של הערב. ועדיין שמתי לב שעם כל מה שאני מכינה, הקהל הכי אוהב שאני שולפת סיפור ילדות.
"עם הזמן חשבתי, למה לא לאסוף את כל הסיפורים האלה ולעשות מהם מופע, שבו אעז להגיד גם את הדברים שלא בטוח שמתאים לספר כשאת מנחה טקס רשמי? ככה זה נולד. לא באמת עבדתי על הערב הזה. יש לי את כל הסיפורים האלה בראש, ויום אחד ישבתי שעה וחצי וכתבתי הכול. בעצם לא הכול. יש עוד מלא סיפורים”.
ההשראה האבהית מגיעה כבר ברגע הראשון של המופע, שנפתח בצלילי מוזיקת הפתיחה המוכרת של "באופן מילולי", פינתו היומית של הד"ר אבשלום קור בגלי צה"ל, שהעיסוק הלשוני בה תמיד מלווה מוזיקלית בשיר ותיק, אחד מאינספור השירים שהרכיבו את פסקול ילדותם של בני המשפחה.
"בערב פסח האחרון נתתי לאבא שלי במתנה את האות א' מוטבעת בגבס, ממוסגרת במסגרת זהב שרכשתי מאמן ברובע היהודי ברומא. כתבתי לו מאחור שאני כל כך אוהבת את ליל הסדר, ושזה ערב משמעותי בשבילי, וגם את ראש השנה, שבו חשוב לי שיהיו המון אורחים וסימנים מסורתיים וחדשים, וזה הכול בזכות קלטות החגים שהוא עשה לנו כשהיינו קטנים.
"עד היום, רק מתקרב באופק חג, אני כבר שומעת את הצלילים של השירים והמנגינות והטקסטים והתפילות ומתמלאת בזה. זה מה שעיצב את הזהות שלי, ואני מאוד מודה על כך להורים שלי”.
אם כי, כפי שעולה גם במופע, היו גם רגעי אקסטרים במורשת הזו. כמו הטיול, בגיל צעיר מדי כנראה, לחדר הגרדום בכלא עכו שגרם להקאה.
"חיית במה". קור בפעולה | צילום: מאיה משל
"כן. אני מאוד מעריכה את מה שעשו עבורנו החלוצים של הלח"י והאצ"ל וההגנה, ואת שרה גיבורת ניל"י, ואין כאן כמובן ביקורת. מה שסיפרתי הוא אמיתי. בתור ילדה, בכל פעם בדרך לחופש בטבריה, עצרנו בזיכרון־יעקב כדי לראות איך שרה אהרנסון התאבדה, ואני, כילדה מאוד רגשנית, באמת פחדתי במשך שנים שיגיע השלב בחיים שבו איאלץ לשלוף אקדח קטן מסליק ולמות על קידוש השם, עד שבשלב מסוים בהתבגרות הבנתי שלא בטוח שאני צריכה. לפעמים אנחנו רוצים, כהורים מלאי אמונה ואידיאולוגיה, להעביר מסר לילדים, ואנחנו לוקחים את זה צעד אחד יותר מדי קדימה. אני לא חושבת שזה משהו שקשור דווקא לאבא שלי. זאת קנאות חינוכית הורית. זה קורה גם לי עם הילדים שלי. כשאני נורא רוצה שמשהו יהיה ברור להם, אני אומרת את זה מהבוקר עד הלילה. אבל לפעמים זה לא נכון.
"אני חושבת שהדרך הכי טובה לחינוך או להנחלה היא בסופו של דבר לומר מגיל צעיר מה נכון ומה לא נכון, ושיש צדק בעולם הזה, שיש אלוקים, שיש מסורת ויש אמת מוחלטת. ואת כל האמת המוחלטת הזאת לחגוג בקטע טוב. אפשר ללמד על המחתרות גם בלי לשחות בשרה אהרנסון. זה אירוע נורא מורכב, ולא בטוח שצריך להיחשף אליו בגיל שש. לדעתי לפחות".
במופע יש סוג של השלמה עם רגעי האקסטרים?
"גידלתי לבד ארבעה ילדים מחונכים בזכות התשתית החינוכית המדהימה שקיבלתי. אם אבא שלי לא היה לוקח אותנו לכל כך הרבה אתרי מורשת קרב ולא היה נוטע בנו כל כך הרבה אהבת התורה והארץ, ואם אימא שלי לא הייתה לוקחת אותנו בגיל צעיר למוזיאון תל־אביב ומלמדת אותנו על דֶגה, שעד היום אני מזהה פסלים שלו מרחוק, ועל אבל פן ואיך הוא צייר את גיבורי התנ"ך, לא הייתי יכולה לחנך לבד ילדים ערכיים, אוהבי הארץ, שהם גם פתוחים לעולם, אוהבים אומנות ומוקירים תיאטרון.
"אני חושבת שאפשר לדבר על המקומות שבהם נשרטתי מהמחתרות או מעודף סגידה לקידוש השם, סגידה ששילמתי עליה באי־אילו תחנות בחיי ובאה לידי ביטוי פה, כי אני כנה עם הקהל שלי, וזה לא גורע מהכבוד שלי לאבא, לקודשי ישראל או למערכות ישראל.
"גדלנו בתל־אביב, אבל לא סתם תל־אביב, בהארדקור, בין כיכר המדינה לכיכר רבין, בשבתה עדיין ככיכר מלכי ישראל. מצד אחד, את גדלה בתוך הדבר הזה, ומצד שני, כשאימא שלי הייתה בחופשת לידה עם אחי הקטן ואבא שלי היה צריך להעביר איתנו איזה אחר צהריים, הוא אמר, 'אה, י"ח באב, אקח את הילדים לאזכרה של תרפ"ט בחברון'. האפשרות ליהנות מכל העולמות האלה היא מבחינתי המתנה הכי גדולה שקיבלתי, כי החברה הישראלית חיה היום בפוליטיקת זהויות שמחריבה הכול. זה מחריב את החברה, זה הורס כל חלקה טובה, המגירות האלה".
"לא בטוח שצריך להיחשף אליו בגיל שש". חדר הגרדום בכלא עכו | צילום: זאב שטיין
באיזו מגירה את גדלת?
"אנחנו בחיים לא היינו בתוך מגירות. המגירה היחידה שהייתי בה היא המגירה של משפחת קור. ואני ממש מעדיפה להיות במגירה של קור, כי אין בה קו ירוק ולא קו צהוב, לא בין בני אדם ולא בין אזורים גיאוגרפיים. זאת המגירה האידיאלית מבחינתי. בני המשפחה שלי שהיו כאן הערב הם בת דודה קפלניסטית מתל־אביב, שהיא החברה הכי טובה שלי, ובני דודים חרדים מבני־ברק. והחינוך הזה והחיים האלה, ככה טוב לי”.
בתור אשת תקשורת, לא להשתייך למגירה מסוימת עוזר או מפריע?
"אם את מזוהה ערכית ואידיאולוגית, אבל לא עם פטרון ספציפי של מפלגה או ערוץ, את חד־משמעית מזיקה לעצמך לפרנסה ולקריירה כאשת תקשורת", היא נחרצת. "ממש ולגמרי. הציטוטים שנאמרו לי בנושא ייוותרו שמורים אצלי, אבל הם הגיעו מכל הצדדים של המפה הפוליטית”.
את היום עורכת את עמודי הדעות ב"ישראל היום", כותבת שם טור שבועי, יש לך תוכנית בוקר בכאן 11 ביום שישי, את פאנליסטית קבועה ב"אברי ושרקי" בערוץ 12. סיימת דוקטורט...
"לא, זה לא", היא קוטעת את השאלה שמנסה למנות את מרכיבי הלו"ז העמוס שלה. "התחלתי דוקטורט ואז הבנתי שלא כל מה שאבא שלי עשה בחיים גם אני צריכה".
אז לא דוקטורט. למה נוסף לכל אלה נדרש גם מופע?
"אני מאמינה בחופש אומנותי. וגם יש לנו בית מלא ילדים", היא אומרת.
בן זוגה ידידיה לנצקרון, שמצטרף לשולחן כשהשעה מתאחרת, מוסיף: "מוריה היא חיית במה. היא ירשה את זה כנראה ממישהו, זה לא בא משום מקום. וזה לא רק על במה ממש. בסוף, כל סעודת שבת אצלנו היא במה. היא צריכה קהל. אני לא חושב שהיא מודעת לזה", הוא מחייך, "אבל שולחן ראש השנה שלנו, למשל, היה הצגה. החל מקערות אישיות של סימנים לכל אחד ועד שירון של שירי חג".
מוריה: "כל החיים שלי זה שירי ארץ ישראל. ידועים ולא ידועים. אבא שלי תמיד היה מלמד שירים, וגם אני מלמדת שירים”.
היא נשואה לידידיה שנתיים, ולכל אחד מהם ארבעה ילדים מנישואיו הראשונים. "יש שבתות שכולם נמצאים ואז זה מלא אנשים. וביום ירושלים הקודם לימדתי את השיר על הרב גורן. מכירה? לא משנה, שיר מהמם, אשלח לך קישור אחר כך. שכפלתי דפים לכולם ולימדתי את השיר על הרב גורן".
ידידיה: "היה לנו שיעור סַפרותי קטן. אה, סִפרותי”.
מוריה: "תודה על החיריק".
היחס שלך אל היותך "הבת של" השתנה עם השנים?
"רוב השנים ברחתי מזה. אבל בואי נאמר שגם כשהתחתנתי בשעתו בגיל 18 עם בן משפחת לפיד, לא רצתי להיות לפיד. הייתה תקופה שניסיתי, ואז שאלו אותי אם אני קשורה ליאיר לפיד ואמרתי: וואו, אני כל כך מעדיפה להיות קשורה לאבשלום קור. אני חושבת שככל שעוברות השנים, אני קור. אני פשוט לגמרי קור. הרבה יותר מעריכה את הבית שגדלתי בו. וזה באמת היה המצע שעליו ביססתי את החינוך שנתתי. אני מגדלת לבד ארבעה ילדים מאז שהקטן היה בן שלוש והגדול בן שמונה. עכשיו, עזבי לפרנס לבד. זה קשה, אבל את יכולה. הסיפור האמיתי בלגדל ילדים הוא לחנך אותם. את לא יכולה לחנך לבד ילדים אם לא קיבלת מטען רוחני וערכי מהבית. בסוף, זה האירוע.
"ככל שעוברות השנים אני הרבה יותר מעריכה את הבית שגדלתי בו". קור בילדותה | צילום: באדיבות המרואיינת
"אז בבית שלי דילגתי על שירי המחתרות, אבל בואי נאמר שבזמנים שבהם אבא שלי פגש את הילדים, הוא היה מלמד אותם 'עלי בריקדות', וגם אותם הוא לקח לביקור בכלא עכו. הוא השלים להם”.
את גם קצת משתעשעת מכל זה. ומה אם בעוד 20 שנה הבן שלך יעשה מופע בשם "הארד קור: כך גדלתי כבנה של מוריה"?
"הלוואי. אני חושבת שאהיה גאה בו מאוד. אני חושבת שהצחוק הוא הדרך להתמודד עם המקומות שכל הסיפור קצת יצא לי מהקווים".
בכיסה כבר שורה של הזמנות להציג את "הארד קור" בארץ וגם בעולם, "ממוסדות תרבות, כנסים וארגונים", וכל זאת כשמציאת משבצת פנויה אצלה במהלך השבוע היא אירוע די מורכב.
אז מכל מה שאת עושה, מה את הכי אוהבת?
"האמת? לחזור הביתה ביום שישי אחרי התוכנית ברדיו, כשידידיה כבר הכין את המרק של שבת, ולי נשאר לערוך שולחן. זה מה שאני הכי אוהבת".
ידידיה: "אני חושב שאת אוהבת להיות על במה, עם החומרים שלך".
מוריה: "בגדול, אני הכי אוהבת להנחות אירועים בבית הנשיא. אני ממש אוהבת את בית הנשיא. זה המוסד האהוב עליי במדינה, באמת. אבל נראה לי שכאן, הערב, נהניתי אפילו יותר".
ידידיה: "בדרך כלל כשמוריה מתחילה להנחות, יש לה איזו דקה שהיא מתרגשת. אני לא יודע אם כולם שמים לב לזה, אבל אני שומע. ופה, על הבמה, היא נכנסה ישר בסערה. הרגשת שהיא יושבת באזור הבטוח שלה. שעל הבמה הזאת היא בבית".
היית יכולה להעלות מופע כזה לפני עשר שנים, או שהיה צריך להגיע לגיל 44, עם הזוגיות הזו והבשלות הזו?
"אני לא חושבת שזה היה יכול לבוא קודם. היו לי כל מיני מופעים, אבל כאן, עכשיו, אני מעיזה לראשונה להגיד את כל האמת שלי".
עוד כתבות בנושא
