אחד הרגעים המפעימים בהצגה "כוכבים תועים" לא הותיר עין יבשה בקרב הקהל שישב באולם הקטן של תיאטרון החאן. על הספסל יושב לאו רפאלסקו, הדמות הראשית במחזה, שחקן ניו־יורקי מצליח. אל הבמה נכנסת בעדינות רוזליה ספארק, לשעבר רייזל, אהבת ילדותו של לאו וכעת זמרת אופרה מפורסמת בניו־יורק. כשהיו ילדים בעיירה הם הבטיחו זה לזו שלעולם לא ייפרדו, אך יום למחרת ההבטחה תהפוכות הגורל שלחו אותם בכיוונים שונים, ולימים הם הפכו לשחקנים ואמנים בעלי שם, כל אחד בדרכו. השיחה בין השניים רגישה, אבל בסופה הם מבינים שהם אינם עוד הילדים שחלמו להצטרף יחד ללהקת תיאטרון יהודי נודד; הם נפרדים שוב, הפעם מבחירה.
השחקן המגלם את רפאלסקו, בגרסתו הבוגרת לאורך רוב ההצגה וגם בגרסתו הצעירה, הוא איתי שור, בן 40, בוגר בית הספר למשחק ניסן נתיב, שגילם לאורך השנים דמויות רבות בתיאטרון ובטלוויזיה. כמו בן דמותו, שור התחיל את דרכו בתיאטרון בגיל צעיר מאוד. החיידק הבימתי והאהבה לתיאטרון לא התפוגגו אצלו עד היום.
השחקנים ארז שפריר (מימין) ואיתי שור | צילום: משה נחומוביץ
"בתחילת העבודה על ההצגה התלבטנו אם אני לא מבוגר מדי לתפקיד הזה", מספר שור, "אבל הגענו למסקנה שאצליח, בעיקר כי הדמות עוברת בין כמה וכמה תקופות חיים. לייבל, כפי שהוא נקרא בילדותו, הוא ילד חובב תיאטרון ש'חולה על הבמה'. בעקבות קשר עם שחקן ותיק יותר הוא בורח מהגורל שלו ומהחיים היהודיים בשטעטל. בסוף ההצגה הוא כבר איש בוגר שעבר חיים שלמים".
הכי מעניין
שור הצליח להיכנס לנעליו של הילד החולם גם מתוך הזדהות אישית. "הייתי בדיוק הילד הזה שחולם ומעריץ תיאטרון, ויש מיתרים בנפש שלי שנשארו במקום הזה", הוא אומר. "גם אם הרבה השתנה בדרך, האהבה לתיאטרון נשארה. ויחד עם זה, אני כבר לא אותו נער מתלמה ילין שמסתכל על הבמה והשחקנים בעיניים כלות. התבגרתי, והאמת היא שנהניתי יותר לשחק את הגרסה הבוגרת של לייבל, השחקן המפורסם שנעשה אנוכי ובוגדני. זה תפקיד יותר מעניין ומאתגר".
מה נשאר בך מאותו הילד?
"בעיקר התיאבון, הרצון להשתתף בכל דבר. כל יצירה חדשה שאני שומע עליה, אני מיד רוצה לשחק בה. זה מין רעב שקשה להשביע, ואני חושב שבלעדיו המקצוע הזה לא שווה את המאמץ".
סטירה עם טבעת
הרומן "כוכבים תועים" ("בלאָנזשענדע שטערן" ביידיש) מאת שלום עליכם הפך ליצירה אהודה בעולם היהודי וזכה במהלך השנים לכמה עיבודים בתיאטראות דוברי יידיש – אולי מכיוון שבמקרה הזה השחקנים לא היו צריכים להרחיק בדמיונם כדי לגלם את בני דמותם בתיאטרון יהודי נודד, שהחלום האישי של כל אחד מהם מתנגש עם חלומו של האחר.
ההצגה נפתחת בביקורו של תיאטרון יהודי נודד בעיירה הולנשטי שבסרביה. הקסם התיאטרוני מצית את דמיונם של הילדים לייבל ורייזל (שאותה מגלמת השחקנית אנה פוגטש), והם מחליטים להצטרף ללהקה. לייבל דבק בשחקן הוותיק הוצמאך, וזה משכנע את הילד להצטרף אליו בבריחתו ממנהל התיאטרון האכזרי ובהגשמת חלומו להקים להקה עצמאית. רייזל נותרת מאחור, נלכדת על ידי מנהל הלהקה שמזהה את כישרונה וקולה הנדיר.
את דמותו המורכבת של הוצמאך מגלם השחקן הוותיק ארז שפריר. היחסים בין שתי הדמויות בהצגה, לפחות בשלב הראשון והאופטימי שלה, אינם רחוקים מהיחסים בין השחקנים במציאות: בימיו הראשונים בתיאטרון החאן, לפני 12 שנים, למד שור הצעיר הרבה מעבודתו של שפריר הוותיק. "הרבה טריקים שאני עושה על הבמה הרווחתי מהתבוננות על ארז", מעיד שור. "בכלל, החוויה הזו של להקת שחקנים קרובה לליבנו. אחורי הקלעים של התיאטרון זה עולם שלם בפני עצמו – היחסים בין השחקנים, המתח וגם הקרבה הגדולה כמו משפחה. ההצגה הזו חושפת את הרובד הזה, שבדרך כלל הוא סמוי מעיני הקהל".
שפריר, בן 62 – שחקן תיאטרון ותיק ועטור פרסים, הפועל גם כבמאי וכוריאוגרף – נושא על גבו בהצגה את הרבדים העמוקים של התיאטרון היהודי. הוצמאך הוא מין ארכיטיפ מובנה של עולם היידיש, הליצן הרציני שנע בין הומור לעצב ובין כניעה לשאפתנות, שלבסוף עומדת בעוכריו. לאחר שמנהל התיאטרון מכה אותו, הוצמאך לוקח תחת חסותו את לייבל והשניים בורחים ומקימים להקה; בהמשך הוא משנה את שמו להולצמן. ואולם לייבל, שנעשה כוכב גדול, ממשיך לניו־יורק ומשאיר את הוצמאך באירופה, בודד ועזוב. הקשר הקרוב והעבודה המשותפת של שור לשפריר, אפשרה להם לשחק באופן אמין גם את הדיאלוג הכואב בין הדמויות.
"זו סצנה שהיא החלום ושברו בשביל הוצמאך", אומר שפריר. "הילד שטיפחתי ולימדתי כל מה שאני יודע, משאיר אותי מאחור ומתקדם בקריירה שלו. אבל בגידה היא משהו שכיף לשחק, זו מלודרמה ענקית. אחרי שכולם עוזבים את הוצמאך, כולל בן טיפוחיו, הוא אומר לעצמו 'מגיע לך, הוצמאך'. הוא מלקה את עצמו ונכנע לסוף העצוב".
יש רגע שבו אתה צריך לסטור ללייבל. איך ההרגשה ברגע הזה?
"איתי שחקן אמיתי, הוא יודע מה הולך להגיע ומגיש את הלחי בלב שלם", מחמיא שפריר, ומוסיף בחיוך: "אם באותו יום הוא מעצבן אותי, אני עונד טבעת".
שורשיו המשפחתיים של שפריר אינם רחוקים מאלה המתוארים בהצגה. "סבא שלי היה זמר אופרה ברומניה, וסבא־רבא היה כלייזמר. התיאטרון סקרן אותי מגיל צעיר ומשך אותי אל זרועותיו. המקצוע המטורף הזה נובע מתשוקה שגורמת לך לדבוק בחלום גם אם הוא קשה מאוד. זה כמו דיבוק שנכנס לבן אדם ולא יוצא ממנו".
התפאורה בנויה בתחכום רב ובשילוב אנימציה, ומאפשרת לצופים לעקוב אחר הטלטולים והנדודים שעוברים על הלהקה בכל פרק. הדמויות נעות ונדות במרחב, חולפות בין עיירות ומציעות את מרכולתן הייחודית: סיפורים, שירים ודמיונות. מאז שכתב אותה שלום עליכם, הוואן והמנוע החליפו את העגלה והסוס, אבל החוויה של שחקני התיאטרון נותרה דומה ביסודה. "אם מצרפים את השעות שבהן בילינו בנסיעות ובפקקים בדרך להצגה, מתקבלים ימים שלמים", אומר שפריר. "עבורנו כשחקנים זה היה מעניין מאוד לשקוע אל הפלנטה הזו, אל מסע הנדודים הזה. הסיפור שהמחזה הזה מציג הוא בנפשנו, והיה מדהים לעבוד על זה".
מפעל התפוזים
מי שמנצח על התזמורת הנוסטלגית הזו הוא יותם גוטל (33), מחזאי ובמאי, שבשנים האחרונות שימש כדרמטורג הבית של תאטרון החאן, וכעת עושה את התפקיד הזה בתיאטרון הבימה. "לעבוד עם שני שחקנים שעדיין מלאים בהתלהבות של התיאטרון זה תענוג צרוף", אומר גוטל. "במיוחד כשמתעסקים בסיפור שעוסק בעולם הזה עצמו. 'כוכבים תועים' הוא סיפור שמציב מולנו מראה ושואל למה אנשים מתעסקים בתיאטרון. יש כאלה שבאים בשביל פרסום או כסף, אבל רובם עושים את זה בשביל הדבר עצמו. ארז ואיתי הם לגמרי כאלה. בתהליך העבודה על ההצגה אנחנו כל הזמן שואלים וצוללים עמוק, מנסים להבין עד הסוף כל פעולה, כל בחירה. זו חקרנות אובססיבית שנועדה להבין איך מספרים את הסיפור בצורה האותנטית ביותר".
הבמאי, יותם גוטל | צילום: יעל אילן
"לפעמים התהליך הזה גם מתיש", מודה שפריר. "יותם מאפשר לנו לחקור את הדמויות והסיפור, בלי להציב לנו גבולות. אנחנו מנסים שוב ושוב, והאפשרויות בכל סצנה הן אינסופיות. תמיד קיימת בנו התחושה שאולי לא בדקנו מספיק, אולי לא הגענו לתמצית הסיפור".
קו העלילה של ההצגה מצביע על השינוי שחל אצל צעירים מלאי תקוות שהפכו לשחקנים מנוסים המכירים את התיאטרון על כל צדדיו. גוטל ושור חשים הזדהות עם השינוי הזה, ומספרים על ההבדל בין מי שהיו כשנכנסו לעבוד בתיאטרון, למי שהם היום. "כשנכנסנו לתיאטרון לא היו לנו ילדים, היינו במקום אחר, היום שנינו אבות", אומר גוטל. "עברנו דרך משמעותית מאז שהיינו אנשים צעירים, חסרי ניסיון ומלאי חלומות".
שפריר: "המחזאי ניסים אלוני היה קורא לתיאטרון בארץ 'מפעל תפוזים'. נכנסים אליו נערים ונערות חולמניים, ואז הם נתקלים בפוליטיקה, בתככים ובאינטריגות של התיאטרון. אבל זה חלק מהעולם הזה שדבקנו בו. הרבה פעמים שמעתי בחזרות את המשפט 'זה בעצם על החיים שלנו'. בין שחקן לדמות נוצר קשר שקשה להסביר. אני לא יכול לספור את הפעמים שביליתי במחסן התחפושות, וכל ז'קט או מטפחת הזכירו לי תפקיד שעשיתי פעם. כל כתם קטן או חוט פרום זה סיפור שלקחתי בו חלק. את הקסם הזה אנחנו מבקשים להעביר לקהל בהצגה".
הטוטאליות של התיאטרון גובה גם מחירים, שהרי ההצגה חייבת להימשך. "פעם אחת, ממש רגע לפני הצגה, הודיעו לי שאשתי נכנסת לחדר לידה", מספר שור. "רציתי לבטל, אבל הקהל היה מורכב ממפונים מהעוטף שלא היו לנו את מספרי הטלפון שלהם, בניגוד לקהל הקבוע של החאן, כך שביטול לא היה אופציה. המנכ"ל של התיאטרון אמר לי 'לידה זה עסק ארוך, אתה תספיק'. עם התלבושת והפאה על הראש אני מתקשר לאמא שלי שנמצאת בחדר הלידה והיא מספרת לי שיש פתיחה של ארבע אצבעות. התחלתי לבכות, ביקשתי שתשמור על אשתי בשבילי. בסוף קיצרנו את ההצגה בעשר דקות, טסתי לתל השומר והספקתי ללידה של הבת שלי".
"כשהבת שלי נולדה, שיחדתי שני שחקנים שיעזרו לי", צוחק שפריר, "אחד שיחליף אותי ועוד אחד שיחליף אותו אם יהיה צורך".
צלילי היידיש
במסגרת העיבוד העכשווי לסיפור של שלום עליכם, החליטו בתיאטרון החאן להוסיף להצגה גם מעטפת מוזיקלית. השירים, על טהרת היידיש, ממחישים את עולמן של הדמויות, וגם ללא כתוביות הם מובנים בדרכם לקהל ישראלי עכשווי.
"המפגש של איתי עם היידיש היה מדהים", מספר שפריר, "לא היה לו שמץ של מושג על השפה הזו, ופתאום כמו בקסם, הוא שומע את המילים עם הניחוח העתיק, וזה פורט לו על איזה מיתר. מין גן יהודי שמתעורר לחיים. הבן־אדם היה דלוק, כאילו התאהב במשהו חדש לחלוטין".
החיבור שלך לשפה יותר טבעי?
"החוש שלי לשפות הוא על הפנים, אבל יש לי היכרות עם היידיש מבית אבא, והצלילים של השפה הזו מרגישים כמו לחזור הביתה. זו שפה כיפית, ויש הרבה צעירים שנמשכים אליה מחדש".
לכן היה לכם חשוב לשבץ בין הסיפור המקורי גם את קטעי השירה?
"ההחלטה הזו נבעה מתוך רצון להגדיל את ההצצה אל אחורי הקלעים של התיאטרון. מה קורה לפני שעולים על הבמה ואחרי שיורדים ממנה, והרי זו השפה שהדמויות דיברו בה בין לבין. לקראת ההצגה חקרנו רבות את היידיש. היה לנו חשוב לראות אם הפאנצ'ים עובדים כשמתרגמים אותם לעברית. בכל חזרה ניסינו פאנץ' אחר וראינו מתי יש שקט ומתי כל יושבי החדר מתגלגלים מצחוק. נניח אחת הקללות של הוצמאך, 'שייפלו לך כל השיניים חוץ מאחת כדי שיהיה לך כאב שיניים", זה ביטוי שמרגישים שהוא הומצא לפני מאה שנה".
קצת כמו היידיש, שנאבקת על קיומה בתרבות הישראלית הנוכחית, גם התיאטרון רחוק מימי הזוהר שלו. הענף בקושי הצליח להתרומם על רגליו אחרי סגרי הקורונה, ואז פרצה המלחמה והחשיכה את האולמות שוב. הדור הצעיר מעדיף לבהות במסך הקטן על פני יציאה מהבית להצגה שנמשכת שעתיים וללא שורת כוכבים מוכרים. אבל שפריר ושור מסרבים להרים ידיים.
"להיות שחקן תיאטרון זה לחיות באי ודאות מתמדת", אומר שפריר. "מאז הקורונה עברנו כמה השבתות חריפות, אבל גם למדנו איך מתמודדים עם זה. חדר החזרות שלנו הוא המרחב המוגן, וכך בזמן האזעקות אנחנו מתחילים לעבוד על הדבר הבא. נופלים כל פעם מחדש על הרגליים, ומנסים לתפקד במציאות המופרעת הזו".
איך שומרים על גחלת התיאטרון בעולם שהולך ודוחק אותה הצידה?
"המאבק קשה", מודה שפריר, "להביא היום קהל צעיר לתיאטרון זה לא פשוט. אבל אני חושב שבתיאטרון יש משהו שבחיים לא תקבל מגלילה ברשתות החברתיות, וזה מה שמשאיר את הגחלת שלו בוערת כל־כך הרבה שנים ומחזיר את הקהל בכל פעם. 'כוכבים תועים' זו לא הצגה קצרה, ובכל זאת הקהל נותר במקומו, מרוכז ודרוך. התיאטרון מצליח לנגן על אקורד אחר, על משהו קדום ועמוק במוח האנושי. הקהל נהנה להתמסר לסיפור ארוך שלא נגמר אחרי עשרים שניות. כשאנחנו גוללים, האצבע שלנו כל־כך קלה על הטלפון, והמוח מתרגל לזה שאם משהו לא תפס אותנו בשנייה הראשונה, אנחנו מוותרים עליו. לתיאטרון מגיעים עם סבלנות הרבה יותר גדולה. זה כמו ריצת מרתון.
"אנחנו עוברים תקופות מאוד קשות, ולתיאטרון יש כוח להוציא אנשים מהכאן והעכשיו ולתת להם 'גוד טיים'. גם אם זה לא תוכן סוריאליסטי או קומי, התיאטרון שואב אותך. אתה לא חושב על המציאות אלא על עולם אחר, כמו להיכנס להזיה".
"כוכבים תועים" זו דוגמה לתיאטרון "כבד", בניגוד למחזות זמר למשל, שמושכים קהל.
"זו הצגה שהיא בשום פנים ואופן לא מסחרית או קופתית", מסכימים המרואיינים. "היא לא מיועדת לכל אחד ולא נגיע איתה לכל מקום, אבל היא מיוחדת במינה. כמו שיש מקדונלד'ס שמוכרת מזון מהיר ופופולרי, ויש מאפייה קטנה שמוכרת מאפים בעבודת יד לקבוצת לקוחות קטנה. חרטנו על דגלנו כבר לפני שנים לא ללכת על הכמות אלא על האיכות, ואנחנו דבקים בזה".
שפריר מוצא חיבור בין עולמה של ההצגה למציאות העכשווית: "התיאטרון היהודי הנודד המשיך לנוע בדרכים עקלקלות ונתקל באנטישמיות, פורעי חוק, שודדים. גם אנחנו מצפים לשקט, למקום בטוח שנוכל להחנות בו את הכרכרה ולהביא את כולם לכיכר לצפות בנו".