מהסכת על כדורגל של נדב יעקבי ציפיתי ליותר

בשבוע שלפני פתיחת המונדיאל התארח שדרן הספורט הוותיק יורם ארבל בתוכנית "פגישה" של רוני קובן. בשיחה הוא סיפר על האירועים שעברו עליו בתקשורת הספורט אחרי שידורי המונדיאל בברזיל ב־2014, שנחרתו כטראומטיים. ייאמר כאן שעם כל החיבה לארבל והכבוד לרזומה העשיר שלו בעשרות שנות שידור ספורט, השידור שלו בזמן המונדיאל ההוא ובמיוחד בגמר היה בעייתי בלשון המעטה, ובמונדיאלים הבאים תפס את מקומו השדרן והפרשן נדב יעקבי מערוץ הספורט (עד השנה. את הגמר במונדיאל הנוכחי ישדר השדרן יהונתן כהן). יעקבי מגיש בשנים האחרונות את ההסכת "הנוסע המתמיד" במסגרת רשת ההסכתים של ערוצי ספורט 5.

בתחילת שנות התשעים, עם ייסוד הטלוויזיה הרב־ערוצית, ארבעה אנשי ספורט היו אמונים על תיווך הכדורגל העולמי לקהל הישראלי בערוץ הספורט החדש: מודי בר־און ואבי מלר, זכרם לברכה, ויעקבי ושגיא כהן, שייבדלו לחיים טובים. הם היו מספרי הסיפורים של הדור ההוא, מי שחיברו אותנו לכדורגל המופלא ששוחק באירופה בשנות התשעים והאלפיים, והצופה הישראלי שרצה לקבל מידע על המתחולל שם היה צריך לשתות בצמא את דבריהם.

אלא שהזמנים השתנו. המידע נגיש מאי פעם באינטרנט ובשלל הרשתות החברתיות, ומי שרוצה להישאר רלוונטי נדרש להשתנות. סדרת הפרקים "תופסים אמריקה" בהסכת של יעקבי נשמעת לרוב כבדה וארכאית. עוד לפני שנצלול לבעיות שבהסכת, יש לומר שיעקבי הוא ידען בלתי נתפס בכדורגל עולמי, וההחלטה לאחד כוחות בסדרת הפרקים הזאת עם עוזי דן, ראש דסק כדורגל עולמי של "הארץ", היא מבריקה. דן הוא ידען ענק בעצמו, ויתרה מזאת, יש לו גישה מרעננת בכך שהוא מסקר את הכדורגל העולמי גם ממקומות פחות מסוקרים בתקשורת הספורט (צפון אמריקה ודרום אמריקה, אפריקה ואסיה).

כדי להסביר את הבעייתיות ב"הנוסע המתמיד" וספציפית בהכנה של ההסכת למונדיאל, אפשר ללכת לפרק ההכנה על נבחרת ארגנטינה, אלופת העולם המכהנת מ־2022. רוב הפרק עובר בהעלאת זיכרונות משותפת של השניים ממונדיאלים קודמים, אזכור של סטטיסטיקות מוכרות לעייפה או לא רלוונטיות (אה, מסי לא זכה עד 2021 בתואר בנבחרת? איפה עוד יכולנו לשמוע על זה חוץ מבכל מקום?) ובעיקר בלי שום הסבר למאזין איך בנוי הסגל של הארגנטינאים ומה מפריד ביניהם ובין גביע נוסף. ההתמקדות בסדרת הפרקים רק בנבחרות הגדולות משקפת תפיסה מחשבתית שאומרת שאין למאזין עניין בשום נבחרת שאין בה כוכב על שמשחק באירופה.

גם השיתוף של פרשני הערוץ הצעירים, כמו ארבל עשת ואסף אקרמן, לא ממש מצליח להפוך את ההסכת להכנה ממשית לקראת המונדיאל הזה. התחושה העיקרית שלי מהאזנה לפרקים היא שאתה נכנס לשיחה נוסטלגית בין חברים שהם גם כתבים שמסקרים את המונדיאל. ספירת הפעמים שהם זכו להיות שם או העלאת חוויות משותפות מצעדה שקיימה נבחרת הולנד בטורניר היורו האחרון הן פעילות נחמדה, אבל כשזה רוב התוכן בפרקים וכששאר התוכן מתמצה בדיונים מאוד לא ממצים על שחקני־העל של הנבחרות, אין פה הכנה באמת למונדיאל עצמו.

בעידן שאפשר להשיג את כל המידע הטכני על משחקי המונדיאל בשלוש הקלקות באינטרנט, סיקור המונדיאל צריך להיות מעמיק כדי שיהיה משמעותי למאזין וייחודי באופן הגשת הפרשנויות. העובדה שיעקבי ודן הם דמויות מוכרות מאוד בתקשורת הספורט הישראלית והיו שם בהרבה מהרגעים הגדולים של הכדורגל העולמי לא מספיקה להפוך את "הנוסע המתמיד" למעניין.

שווה האזנה

מעשה בשישה סיפורים: הקיץ של אביה. גילה אלמגור מספרת על ספרה, שהפך לסרט פולחן ישראלי.

ענקי הווידאו: שמש נצחית בראש צלול. עידן אלתרמן מתארח לדבר על אחד הסרטים האייקוניים של שנות האלפיים.

דעה לא פופולרית: מה הפצצנו באיראן? בן–ציון מקלס מדבר על העובדות מאחורי המלחמה בין ישראל לאיראן.