גילוי נאות: אני מאוד אוהב את יונתן ברק. אם נניח בצד את הרגעים במופע שבהם השפה והתוכן אינם פשוטים, יש משהו ביצירה של ברק שנדיר למצוא בין בני דורו בעולם הסטנדאפ. ברק הוא מספר סיפורים מלידה, וככזה הוא עיצב את כל המופע שלו (שמופץ ביוטיוב כספיישל ומוחלף במופע חדש מדי שנה) – היכולת לקחת את הצופה ולתת לו סיפור מוצק, עשיר ובלתי נתפס. עם התכונה הייחודית הזאת הוא סימן את הדרך לדור החדש של הסטנדאפיסטים בישראל, בענף שהתפתח מבדיחות "מכירים את זה ש..." או "מישהו פה מבת ים?" והפך את תכונת מספר הסיפורים לנחשקת.

אחד משיאי הקריירה של ברק הגיע בשנת 2018, אז העלה ליוטיוב את הספיישל "טעים ומתוק" שהפך לסנסציה אינטרנטית. הסרטונים עוקבים אחר מסעו של ברק לאמסטרדם עם כמה מחבריו הטובים. גיבור הסיפור הוא פיליפ דומרב, חברו הטוב של ברק מגיל 14 שמוצא את עצמו רץ אחריו ברחובות אמסטרדם. במידה רבה הספיישל הזה עיצב את הקריירה החדשה של ברק, שפרץ בגיל צעיר כסטנדאפיסט הבית בתוכנית האירוח של יאיר לפיד, ואחר כך המשיך לקריירת טלוויזיה עשירה. "טעים ומתוק" הוא מה שהפך אותו לכוכב בקרב דור חדש של נערים צעירים מאוד שהתמכרו לסטנדאפ שלו. אפשר להניח שברוב מה שיצר או הופיע איתו במהלך שני העשורים האחרונים צפיתי, וזה מה שהופך את ההסכת שלו "הפודקאסט הטעים והמתוק" למאכזב.

את "הפודקאסט הטעים והמתוק" ברק מגיש יחד עם אותו דומרב. מה שהם עושים זה פשוט לדבר, וזאת הבעיה המרכזית של ההסכת, שברורה לאוזן כבר מהרגע הראשון. על פני השטח השניים מגיעים עם סוג של קונספט: הם לא מדברים במשך השבוע, אלא משלימים את כל הפערים במהלך הפרק. אבל הקונספט האמיתי הוא לעשות את הדבר הזה שסטנדאפיסטים רבים עושים בשנים האחרונות, וזה לשבת ליד מיקרופונים ולנסות ליצור "פודקאסט צחוקים". ההנחה המובלעת ברעיון כזה היא שסטנדאפיסטים הם אנשים מצחיקים, ובפורמט ההסכת יש זמן ופניות לתת לאנשים המצחיקים האלה לשוחח ביניהם, ובטח זה יהיה מצחיק. ההסכת הבולט בז'אנר הוא כמובן "בגג של יצחקי" (שבו ברק משתתף מדי פעם כפאנליסט), שהפך את הצחוקים המאולצים של חברי הפאנל לקאלט.

מה שמתברר מכל הסוג הזה של ההסכתים הוא שסטנדאפיסטים יודעים לכתוב טוב ולהגיש טקסט כתוב, אבל בשביל להצחיק ולעניין בשיחה בשידור צריך סט כישורים אחר לגמרי, וגם ב"פודקאסט הטעים והמתוק" השיחה בין צמד הסטנדאפיסטים לא מצליחה ליצור שום עניין ממשי שיחזיק את המאזין.

גם התכנים והשפה הם מכשול מוכר אצל ברק. מי שלא מכיר את המופע שלו יתקשה להכיל את כמות הדיבורים על תכנים מיניים והשפה הגסה. צריך להיות כנים, בשנים האחרונות זהו חלק נרחב מהתוכן במופעים של ברק, ונראה שהגיע לשלב שבו הצורה משתלטת על התוכן שלו, והוולגריות הפכה לעיקר בהופעותיו. גם תוכן ההסכת, לצערי, רחוק מגבול הטעם הטוב. גם הפער ברמת הפרסום בין המגישים היא מכשול לא קטן בהסכת: דומרב, הפחות מוכר מהשניים, הוא בעיקר שחקן ומורה למשחק ואך טבעי שלרוב השיחה נמשכת לכיוון של ברק, מה שמשאיר את השיחה מאוד לא מאוזנת.

מה שמעניין זה שברק כבר יצר שני הסכתים שונים בעבר, "אבא של יונתן והבן שלו" עם אביו הרופא המומחה ד"ר שמעון ברק, ו"כשאמא ואבא סטנדאפיסטים" עם בת זוגו הסטנדאפיסטית נועה מנור. בשניהם דווקא המיקוד בקונספט מהודק הוציא אותו טוב יותר, ומראים למה באמת הוא מספר הסיפורים הכי טוב של הסטנדאפ הישראלי. בניגוד לזה, ועם כל זאת שהייתי רוצה שיצליח, ב"הפודקאסט הטעים והמתוק" זה פשוט לא עובד.

שווה האזנה

*דעה לא פופולרית: "כסף קטן" עם עידן ארץ. ברק הרשקוביץ בשיחה על מי שבאמת הצליח להוריד את יוקר המחיה בישראל.

*הנוסע המתמיד: 100 ימים למונדיאל. נדב יעקבי מתחיל את ההכנות לקראת המונדיאל המסקרן בקיץ.

*אחד ביום: התוכנה שלמדה לכתוב תוכנה. לכל מי שרוצה להבין את הסיפור מאחורי הפריצה של הווייב קודינג.