"חופש שהיא אולי כבר לא הרגישה בכתיבה": תערוכת הציורים של לאה גולדברג

הכניסה לתערוכה החדשה בגלריה לאמנות של המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין בירושלים, לוותה אצלי בסקרנות כמעט מציצנית: איך ייראו ציוריה של כוהנת המילים הגדולה? מה קורה כאשר מי שכתבה שורות מופלאות כמו "האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד", או "לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו", שולחת את ידה באמנות אחרת, מעלה על דפים ויזואליה שאפשר למסגר ולתלות על קירות?

הרעיון לאצור תערוכה המציגה את ציוריה של לאה גולדברג נולד אצל נאוה ט׳ ברזני לפני כשנה, בימי השבעה על איתי זמרן ז"ל, שהיה נשיא המכללה ע"ש דוד ילין, שבה היא מלמדת אמנות. זמרן השאיר בביתו אוסף מגוון של יצירות אמנות. אחת מהן צדה את עיניה של ברזני: רישום של לאה גולדברג, שהתגלגל לידיו של זמרן.

"הרישום הזה, שהיה יפה במיוחד, עורר את סקרנותי", מספרת ברזני. "אחרי שהצגנו תערוכה מהאוסף שהשאיר זמרן ובתוכה גם הרישום ההוא, החלטתי ללכת לחפש אחר הציורים של לאה גולדברג". במסגרת חיפושיה הגיעה ברזני למרתפי מכון גנזים. שם בתוך המגירות היא ראתה אותם: ערימות ציורים, צמודים אלו לאלו, בתוך מעטפות לבנות.

"כשפתחו לי את המגירות במכון גנזים זה היה כל כך מרגש", היא מספרת, "פתאום לפגוש ולמשש בידיים אלפי עבודות. חלקן על גזרי נייר, חלקן בתוך פנקסים אישיים שהמכון השאיר בדיוק כפי שהיו. בעיקר הקולאז'ים מרגשים. את נוגעת בנייר שלאה גולדברג נגעה בו בעצמה".

כאמנית, אוצרת ומורה לאמנות, ברזני חשה אמביוולנטיות מסוימת בתחילת העבודה על התערוכה. "מצאתי את עצמי מתווכחת איתה בראש שלי", היא מחייכת. "לאה הרי כתבה כמה פעמים שהציור עבורה הוא תחביב, 'גניבת זמן', אפילו 'גניבת דעת', לעומת הכתיבה שהיא הכרח קיומי. כמי שעוסקת בציור ובאמנות פלסטית, היה לי קשה לקבל את ההתייחסות הזו שלה לציור. מה פתאום תחביב?"

"בקולאז' יש מעשה של פירוק והרכבה, לקחת שברים של דבר אחד וליצור מהם משהו חדש. זה מתחבר ליצירה שלה, שפעמים רבות עוסקת בהתפוררות של המציאות וחיבור שלה מחדש"

ואולם ככל שנחשפה לרישומים ולקולאז'ים והעמיקה בכתביה של לאה גולדברג, הבינה ברזני שמה שהחל כתחביב הפך לעיסוק מרכזי. "במפגש החי עם היצירה הזו התחדדה בי ההבנה שהיא עשתה את זה מתוך הנאה ומתוך חופש, חופש שהיא אולי כבר לא הרגישה בכתיבה. יש לזה ביטוי חזק יותר בקולאז'ים, כי בשלב מסוים אפילו הדיוֹ של הרישום הכביד עליה, והיא מצאה את החופש באפשרות לחבר בין אלמנטים שונים. אני חושבת שבציור היא אפשרה לעצמה להיות מופתעת, לגלות תוך כדי היצירה משהו חדש".

את מדברת על כך ש"בקולאז'ים יש יותר חופש", אבל דווקא הקולאז' הוא מורכב יותר ודורש ריכוז ופעולות כמו גזירה והדבקה. הרישום נראה מופרע יותר, פחות מחויב ומוגבל.

"אני חושבת שיצירת הקולאז'ים משכה את לאה גולדברג משני כיוונים. ראשית, יש בקולאז' מעשה של פירוק והרכבה, לקחת שברים או רסיסים של דבר אחד וליצור מהם משהו חדש, כמעט להחריב עולם ולברוא אחד אחר. זה מתחבר ליצירה שלה, שפעמים רבות עוסקת בהתפוררות של המציאות ובחיבור שלה מחדש. שנית, אני חושבת על מעשה היצירה עצמו. לאה התחילה ברישום ועברה ממנו לקולאז', ונראה לי שהרישום עִייף אותה בגלל הקדחתנות שבו, ההתפזרות. תנועת היד ברישום נעה מהפנים אל החוץ, לעומת עבודת הקולאז' שבה היד מבקשת אחר התכנסות ויש בה איזה שקט, ריכוז, יכולת לנתק את הרעשים החיצוניים והפנימיים ולהתאסף לתוך הדף".

כיוצרת קולאז'ים בעצמה, ברזני מעידה כי "ביצירת קולאז' יש הרבה אושר. אני מרגישה שזה כמו לעבוד עם פרסים, עם מתנות שקיבלת מהעולם, ואתה בוחר, לעיתים באופן אינטואיטיבי, לחבר אותן מחדש".

החיבור שברזני חשה לדמותה של לאה גולדברג נובע גם מהצד הספרותי. "בגיל 17 פרסמתי בעצמי ספר שירה", היא מספרת, "ובמהלך השנים אני ממשיכה לכתוב למגירה, אבל בניגוד ללאה פניתי למחוזות החזותיים". עבודת הדוקטורט שלה עסקה אף היא במלאכת חילוץ היסטורית; היא דנה בהעלאת זיכרונות מן הילדות במחנות בלוב בזמן מלחמת העולם השנייה, בעזרת אמצעים חזותיים. "במסגרת התחקיר ביליתי שנים בהקשבה לסיפורים שנתפסו בעיני הנחקרים כ'שוליים' – סיפורים אינטימיים של ילדות בתוך תופת, זיכרונות שהתעוררו דרך מבט בתצלום ישן, או במהלך ניסיונות לרשום את קווי המתאר של מחנה ג'אדו".

חלום של גיל 14

לאה גולדברג איננה המשוררת היחידה שמצאה בציור נחמה, חופש או משהו אחר שהנפש חיפשה. גם זלדה, למשל, יצרה רישומים דקים ועדינים שהתפרסמו בשנים האחרונות יחד עם כתביה הגנוזים. דן פגיס צייר אף הוא, ובין השאר אייר את סיפור הילדים האהוב שלו, "הביצה שהתחפשה". אצ"ג צייר, חדוה הרכבי שנפטרה לאחרונה ציירה, רוני סומק מצייר, ועוד.

מעניין לבחון את המקום שהציור תופס בחייהם של מי שאמנות המילה מילאה את עיקר יצירתם. האם יש בהם מנוחה מכובד הראש והרצון לדייק במילים? שחרור פנימי שלעיתים, באופן מקרי כמעט, יוצא גם יפה וראוי לשימור? או שיש כאן ביטוי מדויק, חזותי יותר, של אותם הדברים שהם מתאמצים לבטא במילים הכתובות? אני מבקש מברזני להתייחס לשאלה הזו מתוך מבט על ציוריה של לאה גולדברג.

"אני רואה בציורים שלה בקשה לחיבור, ותנועה אדירה", היא משיבה. "בכל רישום שנמצא כאן אפשר לראות תנועה של משיכה, רדיפה, הדיפה, כמיהה ותשוקה. בחלק מהעבודות יש מין תנועה מעגלית. ויש בהן גם בקשה לחיבור – חיבור בין הזמנים, חיבור בין יהדות לנצרות. בנוסף, יש אצלה עיסוק רב בזהות. יש דיוקנאות שמופיעים עם מסכה, או היא עצמה שמופיעה בתוך דמות אחרת".

לאה גולדברג ציירה משלב מוקדם בחייה. בשנת 1925, כשהייתה נערה בת 14, כתבה: "יש לי פנטזיה, אני מתארת לי שאהיה אולי איזה פעם ציירת". בהמשך בחרה לשים את הכתיבה במרכז חייה, אך לא זנחה מעולם את הציור, ובסוף שנות השישים אף התמסרה אליו ביתר שאת.

"לאה גולדברג עשתה את זה מתוך הנאה ומתוך חופש, חופש שהיא אולי כבר לא הרגישה בכתיבה. בשלב מסוים אפילו הדיוֹ של הרישום הכביד עליה, והיא מצאה את החופש באפשרות לחבר בין אלמנטים שונים"

"אלו היו שנים מורכבות יותר אצלה", אומרת ברזני. "דור הצעירים החל לבוז ליצירה שלה. המבקרים, ובהם נתן זך, קראו לשירה שלה 'שירה ישנה', וטענו שהיא קונבנציונלית וחסרת עומק הגותי. זה הדבר הכי מעליב שאפשר להגיד למשוררת בסדר הגודל שלה. הביקורת הזו, שחלקה לא כוונה רק אליה, יחד עם שברון לב שהיה לה באותן שנים בעקבות אהבה נכזבת, ונסיעה לאמסטרדם שבה היא פגשה שוב יצירות שהכירה כשלמדה בברלין בשנות השלושים - עוררו אותה לחזור ולצייר. ב־1965 היא כתבה: 'הייתי שבועיים חולה, עכשיו יש לי תחביב חדש... אני קצת מציירת העתקים, זה משמח אותי מאוד'".

התערוכה נושאת שם ייחודי, ציטוט מיומנה של לאה גולדברג: "אני זקוקה לפחות להפסקה חגיגית". "'חגיגית' היא מילה שלא יכולנו להשתמש בה במשך זמן רב", אומרת ברזני. "התחושה הייתה שאין מקום לחגיגיות. עכשיו אני מרגישה שאפשר לתת מקום לחגיגיות, גם אם באופן מסויג – בדיוק כמו שהמילה 'לפחות' מסייגת. כשהתבוננתי בעושר הציורים של לאה, עוד במכון גנזים, הרגשתי שיש כאן הזמנה לנשף מסכות, מין הזמנה למסיבה שלא ידעתי על קיומה. פתאום כל הדבר הזה של הציור כשחרור, כמנוחה, התחבר לי. אני חושבת שכולנו זקוקים להפסקה חגיגית כזו".

מעשה חינוכי

ברזני בחרה שלא לשלב בתערוכה טקסטים של גולדברג, כדי להתמקד בציורים עצמם. חלק גדול מהרישומים והקולאז'ים אינם נושאים שמות. הטקסט היחיד של היוצרת שבכל זאת הצליח להיכנס לתערוכה, הוא השיר "הסתכלות בדבורה" ("...עַל שִׁמְשָׁה, מִבַּחוּץ, / צְלָלִית שֶׁל דְּבוֹרָה / כִּמְעַט אֵין לִרְאוֹת אֶת כְּנָפֶיהָ... אֵיךְ נַכְתִּיר אוֹתָהּ בְּדִבְרֵי שִׁירָה? / אֵיךְ נָשִׁיר וּמָה? / יָבוֹא יֶלֶד קָטָן וְיֹאמַר: / הַמַּלְכָּה עֵירֻמָּה").

הבחירה הזו איננה מקרית. מדובר בטקסט כואב, שבאמצעותו הגיבה גולדברג למבקריה. לדברי ברזני, "השיר הזה מתכתב עם התשוקה של לאה, דווקא בשנים ההן, לשוב אל הציור – תשוקה שבאה לידי ביטוי בתערוכה".

מילות השיר נרקמו על בד על ידי נולי עומר, במיוחד עבור התערוכה. הרקמה של עומר משלבת בין צבעוניות עזה לרכות של החוטים, ומאפשרת דיון בקונפליקט אנושי כאוב שעטוף בחומר רך וטקסטילי. עומר היא אחת משתי אמניות עכשוויות המשתתפות בתערוכה; השנייה היא מיכל בקי, שהדפסים שלה מעטרים את החלל. באמצעות קומפוזיציות לא צפויות ועבודות רב־שכבתיות, מתארת בקי מעין סצנות סיפוריות.

"אחד החיבורים שאני מזהה בין עבודותיה לעבודות של גולדברג", אומרת ברזני, "הוא הקולאז'יסטיות שניבטת מציוריה. בקי מגרדת וחורטת בשכבות המצע, פוצעת אותו ומגינה עליו בה בעת.  הזיקה בין עבודות הצבע של בקי לעבודות הקולאז' עזות הצבע של גולדברג נובעת גם מהמקום שמשלב בין הפיגורטיבי לאבסטרקטי, זאת בשונה מהרישומים של גולדברג, שלרוב אין בהם מן המופשט".

למה בעצם לשלב אמניות נוספות בתוך התערוכה ולא להסתפק בלאה גולדברג?

"הגלריה נמצאת בתוך מכללת דוד ילין לא כאכסניה בלבד אלא כמעשה חינוכי, מתוך רצון לערב את הסטודנטים במה שמוצג כאן. אני לא יודעת עד כמה הסטודנטים שמגיעים לגלריה הולכים בכלל למוזיאונים וגלריות. כאן יש להם תערוכה בתוך הבית, והם כמעט חייבים לפגוש אותה. אני חושבת שיש ערך חינוכי לא רק במפגש עם היצירה אלא גם במפגש חי עם יוצרים. זה האופי של הגלריה הזו, שהיא יוצרת חיבורים חיים, וחיבורים כאלה ניתן לעשות עם אמנים שעדיין איתנו".

איך נוצר החיבור עם שתי האמניות הללו?

"הייתי בתערוכה ב'סדנת ההדפס', וראיתי שלושה הדפסים גדולים שסקרנו אותי מאוד. לא ידעתי של מי הם אבל הם היו יפים במיוחד, וגם ראיתי בהם – באופן אינטואיטיבי שאני לא בהכרח יודעת להסביר – קשר ללאה. אחר כך פגשתי שם את מיכל בקי עצמה, שוחחתי איתה על ההדפסים הללו וסיפרתי לה על התערוכה שאני אוצרת ועל כך שאני מחפשת אמן נוסף. מיכל סיפרה לי שהיא הושפעה מהאיורים של 'המפוזר מכפר אז"ר', ספר שכידוע לאה איירה בעצמה. היא אמרה לי שהדמות שלה הולכת איתה מילדות".

זו לא הפעם הראשונה שבה מוצגות עבודותיה של לאה גולדברג; ברזני מונה לפחות שלוש תערוכות נוספות כאלה במהלך השנים. "מבחינתי זו חשיפה נוספת אל תחום מעומעם יחסית ולא נודע מתוך העשייה הענפה של לאה גולדברג", היא אומרת. "רבים מהאנשים שאני מספרת להם על תערוכה חדשה המוקדשת ללאה גולדברג חושבים שאמנים אחרים מגיבים לשירתה, ומתפלאים כשאני אומרת להם שמדובר בעבודות אמנות שהיא עצמה יצרה. אני מקווה שהתערוכה הזו תהיה שלב נוסף ומשמעותי בהסרת הלוט מעל יצירות רבות שעדיין מצויות בחשכת הארכיב. החיבור והשיח עם עבודות עכשוויות עשוי להגביר את החשיפה ולהנכיח עד כמה עבודות העבר של גולדברג מצליחות לספר לנו משהו חשוב על ההווה".

לקראת פרידה אני מביט שוב בקולאז'ים התלויים מסביב, מהרהר בכך שמלאכת האוֹצרוּת היא בעצמה יצירת קולאז': איסוף יצירות שונות, ולעיתים גם אמניות שונות כמו במקרה הזה, אל חלל אחד והפיכתן ליצירה חדשה. ועוד אני חושב על לאה גולדברג, האישה הכותבת שמילים היו כל עולמה ובכל זאת מילאה מגירות ברישומיה ואף כתבה ביומנה בשנת 1966: "כל מה ששייך לכתיבה היה זר. לא יכולתי להשתמש במילים, לא בשביל עצמי ולא בשביל אחרים".