תערוכת "עדות מקומית" מוחקת את חיילי צה"ל מהשנה האחרונה

ביום שבו התחילה המלחמה גם יצא לדרך המאבק על הנרטיב שלה. ויש אמת בכל הצדדים, אבל יש גבול עד כמה אפשר לכופף את המציאות.

ביקרתי בתערוכת הצילומים ״עדות מקומית״ המסכמת את שנת 2025 בתמונות שצילמו צלמי עיתונות מכל הקשת של המפה הפוליטית. הנרטיב השקרי שפגשתי שם הדהים אותי, השתאיתי לנוכח המסגור העיקש של הסיפור מנקודת מבט צרה שמנסה לשכתב את המציאות לצרכים פוליטיים, שמעוותת את החיים שלנו למאבק לעומתי.

רמזים מטרימים לכך נמצאים כבר בדברי ההסבר והרקע לתערוכה, רגע לפני שרואים את התמונות: אף לא מילה אחת על חיילי צה״ל. שום מילה על גבורתם, הקרבתם, מסירותם למען הקיום של המדינה ולמען ביטחון העם. כל ההקשר הוא המאבק הציבורי והעיקש להשבת החטופים, השיסוי החברתי והפוליטי והרעב בעזה. אין התייחסות לאירועי 7 באוקטובר כטבח של ארגון טרור, על מעשיו הנפשעים של חמאס, שבין השאר חטפו את החטופים שחזרו. אין ניסיון לספר על המאמץ הצבאי להשבת החטופים או להשבת הביטחון של תושבי העוטף.

הנרטיב השונא הזה נמצא במה שכן מוצג: התמונה של לוויית התינוק רביד חיים הי"ד, בנה של צהלה גז הי״ד, תינוק שנרצח ברחם אימו בידי מחבל, הוצבה מעל תמונה של מחבלים אזוקים, כדי ״לאזן״ את כל היהודים הנרצחים האלה; כך גם כשממסגרים את לוויית דוד ליבי הי״ד שנהרג בפעילות מבצעית בעזה, כסיבה שבגינה הוקם ״בן לילה בית עלמין בהתנחלות מלאכי השלום״.

וכל זה עוד לפני שדיברנו על המסגור הפוליטי הבוטה, כמו מלחמת איראן שמתועדת בתמונות של ההריסות כתוצאה מפגיעת הטילים, וברקע נשמע קולו של ביבי האומר שהכרענו את המערכה, או אימג׳ים אחרים שנויים במחלוקת שמייצגים את העמדה הפוליטית במאבק להשבת החטופים. וכמובן התערוכה שבתוך התערוכה, על המצב בעזה: מה חייזר שינחת שם יחשוב על כך שהכי הרבה מקום הוקדש לתמונות מעזה? אולי הרעב בעזה הוא זה שגרם לנו לצאת למלחמה? איפה החטופים היו מוחזקים בעצם?

אבל מעל הכול, הזעזוע הגדול היה מהסיפור שלא סופר. חיילי צה״ל הם אינם המגינים והם אינם השומרים, אפילו לא בחלק מהתמונה המצטיירת; מבחינת אוצרי התערוכה ושופטי התחרות הם לא חלק מהסיפור של המלחמה, לא חלק מהישגיה או פשוט מעובדותיה. החייזר שינסה להבין מה הסיפור של ישראל בשנה האחרונה ובמלחמה בכלל יחשוב שחיילים הם חלק מהמתרחצים במאגר בנטל או צללים בעוצר בכפר פלסטיני.

תערוכה שטוענת שהיא ״נוגעת בסיפור הישראלי של כל אחד ואחת מאיתנו״ פשוט מחקה את סיפורם של החיילים והמילואימניקים, שהוא הסיפור שלי מהמלחמה כחלק ממשפחות המילואים, הסיפור של רבים ורבות כל כך שעזבו את הבית והתייצבו בתנאים לא הגיוניים, כדי לקיים כאן חיים.

קהילת האמנות והתרבות בארץ הקדישה ועודנה מקדישה כל כך הרבה מאמץ ומשאבים לשותפות בהנצחה ובהתמודדות עם המלחמה; רק לאחרונה סופר בעיתון זה על שתי דוגמאות מרגשות – תערוכת ציורים בהשראת פצועי צה״ל ושירו של אריאל הורוביץ על הגיבור מוטי רווה הי״ד; אבל תערוכת עדות מקומית 2025 לא סופרת את חיילי צה״ל, אלא מוחקת אותם מהסיפור של כולנו.

הכותבת היא יועצת פוליטית לשעבר וחברת צוות בארגון "יסודות" לחינוך, תורה ודמוקרטיה