"מרגיש אחריות גדולה": חתן פרס ישראל ייצג את ישראל בתערוכה החשובה

משרד התרבות והספורט הכריז על בחירתו של הפרויקט שייצג את ישראל בביתן הישראלי בביאנלה לאמנות ה-61 בוונציה 2026 – הפרויקט הייחודי "שושנת האין" שיצר חתן פרס ישראל בלו סימיון פיינרו (אוצרים: ד"ר סורין הלר ואביטל בר-שי).

הביאנלה בוונציה היא מהפלטפורמות החשובות והמשפיעות בעולם. פרופ' בלו סימיון פיינרו הוא אמן ישראלי יליד רומניה, בעל הכרה לאומית ובינלאומית. הוא פסל ותיק, מרצה לאמנות באוניברסיטת חיפה, אוצר, וכן חתן פרס ישראל לעיצוב ואמנות בינתחומית לשנת 2025. פעילותו החינוכית והתרבותית, דוגמת "הביאנלה הים תיכונית" שהוא מיוזמיה ואוצריה, משקפת מעורבות חברתית ועיסוק בשאלות הנוגעות לחברה המקומית ולדו -קיום בישראל.

מנימוקי ועדת השיפוט: "הביאנלה של 2026 מציבה אתגרים מיוחדים: לוח הזמנים הקצר במיוחד, חלל תצוגה החלופי שדורש חשיבה מחודשת על חוויית הצפייה ותנאי התצוגה, וכן דעת הקהל העולמית ביחס לישראל. תוך התחשבות באתגרים אלה, לצד מצוינות מקצועית, בחרה הוועדה באמן בלו סימיון פיינרו, יחד עם האוצר סורין הלר, מתוך אמונה כי ההצעה 'שושנת האין' תייצג את ישראל".

המיצב "שושנת האין" הוא בריכה האוספת אליה טיפות מים ממערך טפטפות התלוי מעליה. מחזוריות הטפטוף, הצליל, האור והתנועה יוצרים מופע מדיטטבי שבו נוכחים גם רבדים של עצב קיומי, זיכרון, קינה ופגיעות. המיצב הפיוטי נוגע בשאלות של רוח, חומר וזמן. הטפטפת היא המצאה ישראלית שיצרה מהפכה עולמית בתחום החקלאות, ובכך מרחיבה את המיצב לשיח בינלאומי העוסק באקולוגיה וחדשנות. התערוכה שתוצג בביתן הישראלי תציג את הפנים היצירתיות של האמנות הישראלית העכשווית, ותתרום לשיח הגלובלי על אמנות ותרבות.

פיינרו מסר: "אני שמח במיוחד לייצג את ישראל בזמנים המורכבים האלה, כשהיחס לישראל ולישראלים יוצרים, אמנים, אנשי אקדמיה קשה כל כך. דווקא מתוך המורכבות הזאת אני מרגיש אחריות גדולה. אני חושב שאוכל לנסות להתמודד עם פרויקט שיש בו משמעות עמוקה, פרויקט שנוגע בחיים שלנו כאן: בשאלות של זהות, קיום, שבר ותיקון. למה אנחנו כאן, במקום הזה, ומה אנחנו יכולים להציע לעולם מתוכו. חשוב לי שהקהל, לאו דווקא ישראלי, יחוש מסר פשוט ונוגע: רצון לחיות, רצון לחיבור.

"אם אני יכול לתרום משהו, ולו קטן, דרך האמנות זו בעיניי הצלחה. אפילו רגע של ריכוך, של היפתחות, של הזדהות אנושית הוא בעל ערך עצום. אני מחפש כל הזמן את ה'נוסחה' לאמנות שמחברת. לאמנות שלא רק מרשימה מבחינה צורנית או רעיונית, אלא כזו שנוגעת בלב, שלרגע קצר מוציאה את הצופה ממקומו המוכר ומעבירה אותו למרחב פנימי אחר. אמנות מרגשת — ודווקא מתוך הרגש מאפשרת חיבור. אני מאמין שאמנות יכולה להיות גשר בין אנשים, בין זיכרונות, בין כאבים, בין תרבויות. בביאנלה, שהיא במה עולמית של רעיונות ורגישויות, יש חשיבות מיוחדת ליכולת לדבר בשפה לא־ישירה, שפה של דימוי, של חוויה, של מרחב. דרך החוויה אפשר להגיע גם לרובד המוסרי: להקשבה הדדית, לפגיעוּת, להכרה באחר.

"זה חלום קטן שלי — שהמיצב יצליח לגעת, לפתוח, לייצר רגע של נשימה משותפת. ואם יישאר אצל מישהו מבקר זרע זעיר של מחשבה או רגש שמקרב, אז עשיתי את שלי".