15 נגנים וזמרים מ"הפרויקט של תמרי" עלו ביום חמישי בשבוע שעבר לבמה בבית מזיא בירושלים במסגרת הפסטיבל היהודי-ישראלי לאומניות הבמה ה־10. למרות שאנשים זרים ושונים מילאו את האולם, הייתה באוויר תחושה משפחתית וקרובה. יכול להיות שהאווירה המיוחדת הושרתה בזכות התמיכה בפרויקט שנוצר לזכרה של תמר קדם סימן טוב ומשפחתה שנרצחו ב-7 באוקטובר בניר־עוז. ההרכב התגבש מבוגרי כפר הנוער למוזיקה ׳ביכורים׳, שהקימו בעוטף תמר קדם סימן טוב ז״ל ושורד השבי שגיא דקל חן, שבכאוס המלחמה חיפשו נחמה האחד בשנייה ובמוזיקה שחיברה ביניהם.
משפחת קדם סימן טוב | צילום: באדיבות המשפחה
המופע כלל חידושים לקלאסיקות ישראליות בעיבודים מיוחדים של הפרויקט ושירים מקוריים שנחשפו לראשונה על הבמה אבל הצליל שלהם נשמע כמו המשך ישיר של פס הקול הוותיק. המופע נפתח בשירו של שאול טשרנחובסקי "שחקי שחקי" המדבר על האמונה באדם ובאומה וביכולת שלהם לקום - אולי כדי להניח על השולחן את השבר שמתוכו התגבשו ולמרות הכל צומחת בהם גם האמונה בחיים והעקשנות לעבור אותם בווליום גבוה. העיבודים לשירים היו מעניינים ומיוחדים ולעיתים גם נתנו משמעות מחודשת לשירים. העיבודים המופע כולו יצר רכבת הרים רגשית שנעה בין רגעי זיכרון וכאב לאמונה בטוב שיבוא ובהתעקשות לחיות.
בין ההסברים והסיפורים מהעוטף אפשר היה לשמוע את התודעה שמלווה אל חברי ההרכב וכנראה מאפיינת חלק מתושבי העוטף, שאסור להירפא שחייבים שהפצע שנפער אז - יהיה שותת דם כל הזמן. כך למשל לפני השיר "פחות אבל כואב" של יהודה פוליקר, הם הקדימו והסבירו שעדיין כואב בדיוק כמו לפני שנתיים, תושבי הקיבוצים עוד לא חזרו לביתם והמתים אינם. ובכל זאת יש לציין כי המופע נכתב לפני העסקה במסגרתה חזרו כל החטופים החיים ויהיה מעניין לראות האם בהמשך יעדכנו חלק מהמסרים.