התערוכה שמנסה לכלוא את השדים של המלחמה

לפני פרוץ המלחמה החלה הציירת חנה גולדברג ליצור עבודת דיוקן עצמי בשמן על בד, תחת הכותרת "מאנה להינחם". עיניה של הדמות עצומות, פניה מיוסרות ושערותיה יוקדות, כמו מפיצות את השריפה הניבטת מאחוריה. מימין לדמות הגדולה רשומות בקווי מתאר דקים וחמקמקים דמויות אנוש רבות וממוזערות, הצועדות בכיוון אחד.

כשבועיים לאחר 7 באוקטובר נכנסה גולדברג אל הסטודיו שלה, והמפגש המחודש עם הציור, שתפס קיר שלם, הפתיע אותה. כך גם סרט המסקינטייפ שעליו כתבה: "רחל מבכה על בניה". "חטפתי שוק", היא מתארת. "שכחתי מזה, ופתאום אני רואה את הקיר הזה ולא זוכרת מה רציתי ליצור. מה זה הדבר הזה? האנשים האלה, מאיפה הם באו ולאן הם הולכים? השריפה מאחור, מהי?"

המלחמה שפרצה ערפלה עבור האמנית את ההקשרים שמתוכם נוצרה העבודה; מנגד, נראה שהיא העצימה אחרים. גולדברג אומרת שהיא לא יודעת להשיב על השאלה אם העבודה הושלמה, משום שאינה מסוגלת לגעת בה מאז. ולא רק בה: עבודות רבות שלה לאורך השנים מתרכזות בדיוקנאות, אך מאז פרוץ המלחמה היא לא מסוגלת לצייר דמויות אנושיות. במקומן החלו להופיע עננים בציורי השמן של גולדברג, שאוצר יוסי וקסמן בגלריית המרחב החברתי בירושלים.

מהעבודה שכותרתה "הקו האדום העליון", ניבט שה הא־לוהים שהיא זיהתה לפתע בשמיים, בזמן שישבה עם מפונים במלון על שפת הכינרת, ובמקום הורגשה אווירת נכאים. שה הא־לוהים, סמל הקורבן, מבטא בעבודה זו תחושה חזקה של פגיעות העולה מהמלחמות. המפלס הגבוה של הכינרת, שמכונה הקו האדום העליון, נתפס על ידי גולדברג כאזהרה למשהו שיש להימנע מלחרוג ממנו שמא יפרוץ אסון.

מעבודה נוספת ניבטת דמותו המיתולוגית של קולוסוס, בהשראת הצייר פרנסיסקו גויה, שמנקודת מבטו החודרת התבונן על העולם ועל זוועות המלחמה. גולדברג זיהתה את דמות הענק במראות העננים שניבטו אליה בשובה לביתה מכיוון ים המלח. בקולוסוס של גולדברג, בדומה לזה של גויה, מגולמת אווירת האסון המתקרב. אולם אצל גולדברג נעדרים בני האדם הנמלטים מקולוסוס באימה. את מקומם תופסים שמיים שרופים ומושחרים, כביש שהתלקח בצהוב בוער, ומכונית בודדת.

גילוי וכיסוי

השפעתו של גויה עולה מעבודות נוספות בתערוכה. למשל בעבודה שכותרתה "הטנק", שהושפעה משידורי החדשות: הטנק שניבט מהמסך יצר אצל גולדברג אסוציאציה ליצירה "הכלב" של גויה, שמשקפת מצב רוח קודר ומאבק חסר תוחלת של בני האדם מול כוחות הרשע. זוהי אחת מסדרת הציורים השחורים של גויה, סדרה שלא הוזמנה על ידי פטרון ולכן הוא ביטא בה חירות אמנותית ללא עכבות. ראשו של הכלב מורם אך הוא נראה נטוש, וטובע בשטח חולי ומשופע. עבודה זו מתארת את זוועות המלחמה ואת האכזריות שבה שוקע הקיום האנושי. גם הטנק הנטוש של גולדברג מנסה להעפיל מעלה, ונראה לכוד באווירה עכורה של חוסר תקווה. אצל גולדברג, כמו אצל גויה, הייאוש מתבטא באמצעות שליש תחתון כהה, טובעני וקדורני, וחלק עליון ששטחו המואר כמו נטבל בלהבות ובעפר.

את ציורי הנוף הסוער, השרוף והקירח, ציירה גולדברג מהזיכרון ומהדמיון. חומרי הגלם שהזינו את עולם הדימויים המוצג בתערוכה היו אמצעי התקשורת, העיתונים והטלוויזיה שמהם היא רוותה מידע ללא הרף מאז פרוץ המלחמה. זאת בנוסף למראות שהיא זיהתה בשמיים מעוננים וברפרנסים מגויה, אמן המלחמות. לכך חברו הפחד והאזעקות, ובניסוח של גולדברג: "התוהו ובוהו כמקור היצירה".

לפי גולדברג, האמנות היא הגדר שבה ניתן להיאחז ואף לכלוא מאחוריה את השדים המתרוצצים. הציורים העוסקים לכאורה בנוף, משמשים מקור להסתרת הפחד ומעניקים הד לצרחה שנזעקת ממעמקי התוהו של העולם.

תחילה גולדברג לא נתנה כותרות לעבודותיה, אך בעקבות פניות רבות של מבקרים בתערוכה היא נעתרה והוסיפה אותן. עם זאת, דעתה אינה נוחה ממתן השמות. לדבריה, האמנות היא מעין שיח על מה שלא ניתן לומר בקול, והניסיון לתת שמות לעבודות הוא פלסטר או כיסוי נוסף לקול האיום שאיש לא מסוגל לשמוע. לפיכך מרבית השמות שהיא נותנת לציוריה אינם חושפים או מפענחים מעבר למה שניבט אל הצופה באופן ישיר. למשל העבודה שכותרתה "עצים הם לפעמים", שממנה ניבט נוף עכור ומכאיב של תלמי אדמה, ששקועים בה עצים קירחים שאיבדו את צלמם. או הציור המכונה "גם אם אדמתי בוערת", על להבותיו הכתומות־אדומות המרצדות, משבשות ושורפות אדמה מוריקה, ומחניקות את תכלת השמיים באפור־שחור.

סודות, הסתרה, תוהו ובוהו וכאוס, הם הנושאים שמלווים את עבודתה של גולדברג מאז ומתמיד. על כך היא אומרת: "האמנות שלי מכסה יותר משהיא חושפת". גולדברג מוחקת, מחביאה ומסתירה כדי להגן, לאסוף הכול פנימה ולעצור את דליפת התוהו החוצה.

נדמה שהתערוכה הזו מלבה דיסוננס, שכן סימני השאלה שהאמנית מציפה ומנסה לפענח ולפתור סותרים את אותה הסתרה. במענה להסתרה שהופרעה מציעה גולדברג את האפשרות שזו הפעם הראשונה שהיצירה שלה איננה מגיעה ממקום אישי בלבד. המלחמה, כחוויה קולקטיבית, משותפת לרבים, ומכאן עולה סוג אחר של התמודדות. גולדברג משחקת בכיסוי ובגילוי, והתערוכה הזו כמו טורפת את קלפי המשחק, כאשר כותרתה המעוננת, המתמקדת בכיסוי ובהסתרה, מתמודדת עם חשיפה וגילוי.

ד"ר נאוה ט׳ ברזני היא אמנית פלסטית, אוצרת ומרצה לאמנות