אביחי קמחי נאחז ביופי של החיים

ספר השירים הקטן ״ללכת למקום אחר״ מכריז על הסיבה הצנועה שהביאה לכתיבתו: המחבר אביחי קמחי ובת זוגו עזבו את מעונם בירושלים ועברו לגור באור־עקיבא, ליד הים שבילדות הוא כמה כל־כך להגיע אליו. "הָעִיר / חֲרֵדָה מֵעַצְמָהּ / עָלַי לְמַלֵּט אוֹתָנוּ", "עָזַבְתִּי אֶת יְרוּשָׁלַיִם מָצָאתִי עַצְמִי הוֹלֵךְ עַל הַחוֹף". כל קורא יכול לחוש שלפני המילה "מצאתי" חסר פסיק, אלא שקמחי איננו מפסק את שיריו באופן עקרוני. אף שאני מסוגל להבין את הכוונה – להניח לקורא להחליט על הקצב – אני מסתייג מהדרך הזאת.

זהו ספרו העשירי של המשורר. בספרי השירה הקודמים שלו ניתן היה למצוא לשון פיגורטיבית מעניינת: אמנם אין בהם חרוז ומשקל, וכאמור אין פיסוק, אבל יש תזמור, ושפע של מטפורות וסינסתיזיות – כלומר תיאורים של חוויה או תכונה השייכות לחוש אחד, באמצעות מושגים ודימויים השייכים לחוש אחר. למשל, "אֲנִי מַקְשִׁיב לַשְּׁקִיעָה". הספרון שלפנינו מצטנע גם בתחום הזה, ומתאפיין בשפה ישירה יותר. כמו בספריו הקודמים, אנו פוגשים גם כאן מראות סוריאליסטיים: "לִפְעָמִים נִשְׁמָתִי וְגוּפִי בִּנְפִילָה תְּלוּלָה / מִתְחָרִים מִי יַקְדִּים // אֲנִי הוֹלֵךְ וּמִתְאַחֶה".

אף שהקובץ אינו עשיר צורנית, האמירה שבשירים ראויה לתשומת לב מיוחדת. קמחי בן ה־63 משרטט תמונה של אדם שבע ימים וחוויות, המבקש בכל נפשו להפיק את המיטב ממה שיש. הוא נאחז באהבה וביופיים של החיים, ומדגיש שהשנים מעצימות ומעדנות אותם, והם אינם דוהים. "רְאִי הַחַיִּים שִׁכּוֹרִים / נַגִּיעַ כַּאֲשֶׁר נַגִּיעַ / דָּבָר לֹא מַמְתִּין לָנוּ // רְאִי אֵיךְ יָפְיֵךְ שׂוֹרֵד". או כשהוא כותב לבת זוגו על אהבתם: "הַשָּׁנִים וּמַאֲבַק הַהִשָּׂרְדוּת / לֹא גָּרְעוּ מִמֶּנָּה אַף נִדְמֶה / שֶׁבִּצְּרוּ אוֹתָהּ".

המשורר מלמד אותנו שכאשר הציפיות צנועות, החיים מתגמלים: "...אֲנִי מְקַדֵּשׁ אֶת הַחַיִּים // שְׁתֵּי פְּרוּסוֹת חַלָּה / שַׁמֶּנֶת יָטְבָתָה 15% / רֶבַע כּוֹס מִיץ תַּפּוּזִים / אֲרוּחַת הַבֹּקֶר שֶׁלִּי". והנה שיר מטבחי־יומיומי נוסף: "נֵשֵׁב בַּמִּטְבָּח / אֶמְרַח פְּרוּסָה / בְּחֶמְאָה וּמִכַּפִּית / תְּלַחֲחִי רִבָּה // לֹא נְדַבֵּר אֶת הַמְּיֻתָּר / לֹא נַסְבִּיר אֶת שֶׁהָיָה / נַבִּיט בְּכַפּוֹת יָדֵינוּ / עוֹשׂוֹת אַהֲבָה".

שיר קשה הסוקר פרטים מחיי המשורר הוא "ארבע כוסות ביום חול": "הָרִאשׁוֹנָה אֶשְׁתֶּה / ...בִּשְׂדוֹת כְּתֹנֶת הַמַּדִּים // הַשְּׁנִיָּה אֶשְׁתֶּה לְזֵכֶר / הַשְּׁאִיפוֹת כָּל אַחַת / נָטְלָה מִנִּשְׁמָתִי חֵלֶק // אֶת הַשְּׁלִישִׁית אֶשְׁתֶּה / אֶזְכֹּר אֶת חוֹלֵי הַסַּרְטָן שֶׁפָּגְשׁוּ / בִּי וְלֹא צָלְחוּ אֶת הַדֶּרֶךְ // הַכּוֹס הָרְבִיעִית אֶשְׁתֶּה לִכְבוֹד הַשִּׁירָה הָאוֹחֶזֶת בִּי". השיר עובר דרך תחנות חייו של הכותב, ובהן הצבא, שהוא שירת בו בקבע והגיע לדרגת סגן־אלוף, ומחלת הסרטן שהתמודד איתה. כל אלה עיכבו את הכוס הרביעית, את החיבור הפשוט אל השירה שאמור היה להיות הלוז, המרכז של החיים.

״ללכת למקום אחר״ הוא ספרון צנוע, אך עדיין מציג את אביחי קמחי הישן והטוב

ללכת למקום אחר | אביחי קמחי | עמדה, 73 עמ'