ספרו החדש של חכם חזי כהן ליווה אותי במהלך טיול משפחתי במונטנגרו, במהלך חלק מימי הקיץ שקדמו לכניסתו של חודש אלול. אחד המאפיינים הבולטים של הנוף בארץ היפה הזו, הוא ההרים העצומים שמתנשאים לאורך מרחבים עצומים, מעל מגוון רחב של מקווי ומקורות מים הפרוסים לרוב בעמקים שביניהם. הנחלים והאגמים מלאים חיות, תנועה, דינמיות והשתקפויות, ואילו סלעי העד של ההרים נראים דוממים, נוקשים, חסרי חיים. ואולם התבוננות בקפלי האבן של שכבות הסלע המרכיבות את ההרים האלו, על תצורותיהן המגוונות, מאפשרת להפיח רוח חיים גם בסלעים הדוממים, ולחשוף את הסיפור שהם מספרים על תולדות העולם והתהוותו, ועל הדרמה שנמצאת בבסיס היווצרותם האיטית והממושכת.
ההגיגים הללו התקשרו עבורי באופן ישיר עם התחושות והחוויות שעלו בי עם קריאת ספרו של חכם חזי כהן. עבור ישראלים רבים, המילה "סליחות" מעוררת תמונות של סיורים ליליים בסמטאות ירושלים או צפת, שירת פיוטים חמה באשמורת הבוקר, וניחוח של נוסטלגיה ופולקלור יהודי. שורות רבות מפיוטי הסליחות הנאמרים בתקופת אלול ועשרת ימי תשובה, שגורות על פיהם של ישראלים רבים במנגינה המוכרת להם מימי ילדותם או בגרותם. פיוטים כמו "אדון הסליחות" או "בן אדם מה לך נרדם", הפכו לחלק בלתי נפרד מנכסי צאן הברזל התרבותיים שלנו, חלק ממשקע הסלע הקשיח שמגדיר את יהדותנו ועולמנו הזהותי והרוחני. אך לעיתים נדמה כי מרוב ההרגל הלשוני, הפולקלור והאסתטיקה המוזיקלית של הסליחות, איבדנו את הזיקה החיה לגרעין הרוחני והקיומי הטמון בהם.
עננו | צילום:
כאן טמונה הבשורה הגדולה בספרו החדש של חכם חזי כהן: "עננו: מסע הנפש בשירת הסליחות". המחבר מציע לנו לקלף את המעטפת החיצונית והנוסטלגית של ימי הרחמים והסליחות, ולהתבונן בהם לא רק כאירוע פולקלוריסטי חולף, אלא כמרחב פעיל הנושא משמעויות רוחניות, תיאולוגיות ופסיכולוגיות, עמוקות ומגוונות.
הכי מעניין
הספר מעניק קריאה קיומית, אקטואלית ונוקבת בטקסטים העתיקים שמרכיבים את מחזורי הסליחות, ומציג אותם ככלי עבודה יישומיים לתיקון המידות ולפיתוח אישיות מוסרית ורוחנית. כפי שכותב כהן בפתח הדברים, תיקון פנימי עמוק אינו יכול להתרחש ברגע אחד; הוא דורש זמן, הבשלה ועבודה הדרגתית, וזהו בדיוק התהליך שהסליחות מבקשות לחולל בנפשנו. לדידו, זוהי משמעות העובדה שהסליחות נאמרות לאורך תקופה ארוכה של ארבעים יום, מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים, מדי שנה בשנה.
דיאלוג עם הקהילה
הספר בנוי כמסע רוחני העוקב אחר פיוטי הסליחות המרכזיים ומפרק אותם לנושאים הרוחניים שעומדים בבסיסם. כך למשל, כהן מתמקד בשלוש־עשרה מידות הרחמים לא רק כנוסחה מאגית לבקשת מחילה מהאל, אלא כמודל לחיקוי ולעבודה מוסרית עבור האדם. השאיפה להידמות למידות הרחמים והחסד האלוהיות הופכת לכלי לתיקון היחסים שבין אדם לחברו, ומחנכת אותנו לחמלה ולסליחה הדדית.
באחד הפרקים המרתקים בספר, מעיין כהן בטקסט הווידוי. במקום לראות בו כלי המעודד רגשות אשם משתקים והלקאה עצמית, הוא מראה כיצד נטילת האחריות המילולית פותחת שער לשחרור פסיכולוגי. הווידוי מאפשר לאדם להביט במראה המוסרית שלו ללא כחל וסרק, להודות בחולשותיו, ומתוך כך להתחיל מחדש ולצמוח.
הספר מבקש לעסוק גם בהקשרי המשמעות הרחבים של אמירת הסליחות, ולא רק בתוכן הספציפי של חלק כזה או אחר בתוכם. כך למשל, הוא דן בשאלת העברת המסורת מדור לדור בעידן המודרני, תוך התמודדות עם תחושות של ניכור וריחוק רוחני, ומציאת הגשר המחבר את עולם המסורתי של האבות לעולמם העכשווי של הבנים.
בנוסף, הספר מבקש לעיין בפיוטים לא רק מצד תוכנם, אלא גם מצד אופן שירתם בציבור, ולפרש את המשמעות החבויה ברבדים הפרפורמטיביים של הסליחות. כך מנתח כהן את הממד הדיאלוגי בתפילות הסליחות המצוי ב"שירת המענה", ומראה כיצד התפילה מחלצת את האדם מבדידותו הקיומית ומציבה אותו בדיאלוג חי, פועם ויומיומי עם בוראו מחד, ועם חברי קהילתו מאידך.
חכם כהן, הכותב מתוך חיבור עמוק למסורת הסליחות הספרדית, מצליח להנגיש את הפיוטים העתיקים ולקרב אותם לליבו של הקורא הישראלי המודרני, בין אם הוא משתייך לציבור הדתי, החרדי, או לציבור המסורתי המגוון שמחובר מאוד לאמירת הסליחות, ובמיוחד בשנים האחרונות, אם בהגעה המונית לכותל המערבי ואם בבית הכנסת השכונתי.
כדי לרדת לעומקם של מרכיבי הסליחות, משלב כהן כמה וכמה משאבי ידע ורוח שמאפיינים גם את יצירתו בספריו ובמאמריו הקודמים: עיון מעמיק ברבדים המקראיים הניצבים בבסיס המרכיבים השונים של הסליחות (י"ג מידות, המלכת ה', מרכיבי הווידוי, ועוד); רגישות טקסטואלית וספרותית בעיון בפיוטים עצמם; ושילוב מסורות, סיפורים ומעשיות בעיקר מעולמם של חכמי ספרד, תימן והמזרח בדורות האחרונים.
לצד כל אלו, כהן משלב לפרקים גם תובנות מעולם המדרש והחסידות מחד, ומהעולם הפסיכולוגי והפילוסופי הכללי מאידך. השילוב הייחודי בין כל אלה יוצר מבט רב־ממדי שמצליח לחדור לכמה מרעיונות העומק החבויים בין פיוטי הסליחות. פעמים רבות רומז כהן לרעיון עמוק ויסודי שניתן היה להרחיב בו רבות, אך משאיר את מלאכת הפיתוח לעולמו הרוחני והאינטלקטואלי של הקורא. ניתן לראות בכך חיסרון של הספר, אך גם חלק מקסמו.
"עננו" אינו רק ספר עיון; הוא מבקש להיות מדריך לחיים, ובמידה רבה אף מצליח בכך. הספר מצליח להראות כי פיוטי הסליחות אינם רק שירים יפים או זיכרונות מבית אבא (עם כל ערכו וחשיבותו של רובד זה), וכי יש בכוחם להוות גם מעין מפת דרכים רוחנית, המזמינה אותנו לעבור תהליך של זיכוך רוחני, נטילת אחריות והתחדשות. הן ביחסים שבינינו ובין הקב"ה ועולמו, הן ביחסים שבינינו ובין סביבתנו האנושית והמשפחתית, ובשורש שני אלו – במערכת היחסים הפנימית שלנו עם עצמנו, בכל הקשור להישגנו, מחדלינו ומפעלנו בימי חיינו.
זהו ספר מומלץ לכל מי שמבקש להפוך את תקופת הרחמים והסליחות לחוויה רוחנית משמעותית, ולהפיח במילים העתיקות החבויות בין קפלי הדפים של מחזורי הסליחות, רוח חיים חדשה של צמיחה והתחדשות.