הכוח משחית, ובכל זאת צריך לדעת איך להשתמש בו

במדעי החברה, הכוח מגונה לרוב כפתח ישיר להשחתה. האמירה המצוטטת ביותר לגביו היא של הלורד אקטון: "כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט". ואולם גם מי שחושד בכוח, עשוי להכיר בכך שכל ניסיון לבנות ארגונים גדולים ולנהל פרויקטים, דורש כוח ושימוש נכון בו. בשל כך נמצא שפע ספרים המוקדשים למנהיגות ולניהול, ולכוח כנושא ראשי. כזה הוא גם הצמד שראה אור לאחרונה בהוצאת מטר.

שני הספרים, "לשחק בכוח" ו"אסטרטגיה וטקטיקה של מנהיגות", שונים לכאורה בתחומיהם – פסיכולוגיה מול ניהול ומנהיגות – אך התכנים שלהם חופפים במידה רבה, ומחבריהם מסכימים על מרבית העצות והעמדות המופיעים בהם. שניהם ספרי מדע פופולרי המשלבים עצות ותיאוריות עם סיפורים מהחיים, בהתאמה יפה לכללי הז'אנר. שניהם נועדו למי שרוצים לשכלל את היכולת שלהם לעבוד ולשחק במגרש החיים, שבו הכוח פועל ומפעיל לכל הכיוונים.

השם "לשחק בכוח" משתעשע עם כפל המשמעות של משחק – מקצוע ופעולה. המחברת מציגה סיפורים מכוננים ומניעה את קוראיה "להיכנס לתפקיד" בהתאם למקומם בעלילה הארגונית. כך למשל, מנהל זוטר נדרש לפתח יחס דואג אך מלא ציפיות כלפי מי שעובדים תחתיו, ובמקביל להתנהל ככפיף למנהלים שמעליו, תוך שהוא מייצג מולם את צורכי העובדים.

המחברת מאמינה שהסביבה הארגונית יודעת לזהות למי באמת אכפת מן הארגון, ושהיא מודדת מחויבות אמיתית ולא רק דאגה לתדמית. בהתאם, היא ממליצה למי ששואף לטפס במעלה ההיררכיה לפעול בדרכים שיבטאו אכפתיות: "כאשר מעשינו מראים שאכפת לנו מאחרים, שאנחנו מוכנים להקריב את האינטרסים שלנו למען קידום האינטרסים של אחרים, אנחנו זוכים באמונם של אחרים" (עמ' 139). למעשה, ככל שהכניסה לתפקיד תובעת הקרבה של אינטרסים אישיים, שאלת כוונת הלב הופכת למשנית – שכן המוקד הוא התוצאה של המעשים והמסר שהם מביעים.

יתרון נוסף בשימוש במושג ה"משחק" הוא ההפרדה שהוא יוצר בין ה"אני" ובין התפקיד – באופן שמאפשר גמישות ותמרון רבים יותר. לפי תפיסה זו, העובד אינו נדרש לעבודה פנימית מעמיקה כדי להשתנות, אלא להתמסר לתפקידו ולמבנה הארגוני; אלה כבר יכוונו אותו להתנהלות המצופה וירחיקו אותו מהתנהגות שאינה הולמת.

לתפוס מרחק

ההפרדה בין האדם לתפקיד מתחברת לערך שמודגש אף הוא בשני הספרים – לנהל בצורה עניינית ולא מתוך מניעים רגשיים אישיים או אגו. זוהי הזמנה לענווה ולהכרה בכך שהמיקום הארגוני הוא שמחזיק את הכוח ולא האדם הפרטי. אצל ג'וקו ויליניק מתווסף מרכיב נוסף: לקיחת מרחק שהוא קורא לה "ניתוק" מהסיטואציה, משום שמי שקרוב מדי ונוגע בדבר, יתקשה לעיתים לנהל אותו בצורה טובה. מנהיגות טובה דורשת פרספקטיבה וריחוק, והתייחסות אישית מדי עלולה להיות בעייתית.

לאורך הספר משורטט עמוד שדרה ערכי שמנהל טוב נדרש לדבוק בו, והניסוחים מזכירים לעיתים ספרות מוסר. למשל: "יש אנשים שלעולם לא יוכלו להיות מנהיגים טובים: חסרי הענווה. חסרי הענווה אינם יכולים להשתפר, משום שהם אינם מכירים בחולשות שלהם... והם לא יצרפו לצוות מישהו שיפצה על החסרונות שלהם" (עמ' 63).

שני המחברים מודעים לחשיבותו האדירה של הכוח וליכולת שלו להתגשם כביטוי של דאגה לזולת, אכפתיות לעולם, ודרך לעשיית טוב משמעותי; ובו בזמן להפוך לאתגר שעלול לדרדר את האוחזים בו לניצול, פגיעה וטיפוח נרקיסיסטיות ממאירה. שניהם מציעים דרכים לחתור אל הכוח ולמצוא את הדרך לאחוז בו לטובה, וגם להתמודד עם מנהלים ואנשים שמנצלים אותו לרעה.

גרונפלד מקדישה חלק שלם מספרה לדרכי התמודדות עם נצלנים, וממליצה על התקבצות ויצירת חיבורים כדרך להתארגן ולייצר כוח נגדי לעומת בעל השררה הנצלן. לצד זאת היא מקפידה להבהיר שכוח יכול להיות נפלא, ומשתפת מחוויותיה: "היו גברים עם מעמד וכוח, והם יכלו לנצל את זה לרעה, אבל במקום זאת הם פרשׂו עלי את חסותם ותמכו בי... הם גרמו לעבודה עם אישה שנמצאת מתחת להם בהיררכיה להיראות דבר קל" (עמ' 239). היא מציעה להיות מודעים לאופיו ולהשפעתו של הכוח, שבעיניה הוא גם "סם התשוקה האולטימטיבי" (עמ' 201). כך למשל, כדאי להבין ולזהות שהתשוקה לאדם מסוים יכולה לנבוע מהעמדה והתפקיד שהוא ממלא כרגע בחברה, ולא מאישיותו הקוסמת.

מהותם של שני הספרים דומה, אך טעמם שונה. גרונפלד היא אשת אקדמיה, פרופסורית לפסיכולוגיה חברתית, והיא שופעת אנקדוטות על מחקר ועל ידועניות כמו אופרה וינפרי ושריל סנדברג. היא כותבת בצורה קלילה ואיננה מסתמכת על מחקרים רבים, דבר שפוגם במשקל האקדמי של הספר. מי שמחפש הפניות לקריאות מומלצות ומעשירות על כוח, צפוי להתאכזב מהכמות המצומצמת של המחקרים המצוטטים, אך מי שיש להם עניין אישי במחשבות על כוח, ניהול ועבודה עם בני אדם בתוך מסגרת היררכית, בהחלט יפגוש כאן סוגיות מרכזיות.

ויליניק הוא יוצא יחידת העילית "אריות הים", וכמעט כל הדוגמאות שלו נוגעות ליחידה ולהתנהלות בתוכה. חובבי סיפורי צבא ייהנו מהן, ומי שמור"קים אינם מדברים אל ליבם ידלגו על הסיפורים ולא יפסידו הרבה מהתוכן, שכן הסיפורים אינם מכילים מוסר השכל ייחודי ורלוונטי לחיים שמחוץ לצבא. הכתיבה שלו חדה, תכליתית ומציבה דרישות גבוהות בפני מי ששואפים להגיע למצוינות.

כללים לא כתובים

מערכות גדולות בנויות מכמה רמות של היררכיות, ומתאפיינות בחוקי התנהגות רבים שחלקם מנוסחים במפורש, לצד אחרים הדורשים למידה מן השטח והיכרות עם כללי הכבוד הנהוגים. בעלי תפקיד נדרשים לתמרן בו־זמנית ביחס לדרגים שמעליהם ומתחתיהם, ולקדם את אמונותיהם בחכמה.

גרונפלד מציעה מצבים שבהם נכון "לשחק גבוה", להפגין ביטחון, לתפוס מקום ולהתנהל בעוצמה, ולעומתם תפקידים ואירועים שבהם נכון דווקא "לשחק נמוך", להצניע קומה ולהרכין ראש. כל מי שמצוי בתוך מערכות יעשה טוב לעצמו ולסביבתו אם יבחר את דרך ההתנהלות המתאימה בכל שלב.

שני הספרים הם דוגמה חביבה לכך ש"תודעות גדולות חושבות דומה", שכן שניהם צוללים לנבכי ההתמודדות עם כוח ומעלים תובנות קרובות למדי. כל אחד מהספרים מהווה נוגדן לרתיעה הפופולרית במערב מן הכוח והתייחסות לחתירה אליו כאל סוג של צרעת מוסרית. ההתנגדות לכוח ולהיררכיות עלולה להצליח ולהרחיק אנשים טובים, וכך להפקיר את הזירה הציבורית דווקא לאנשים שצפויים לעשות בו שימוש לרעה. ספרים כמו אלה, הסוללים דרכים שדורשות היצמדות לערכים, משמעת והתייחסות מכבדת למעבידים ולעובדים, עשויים לטפח את מי שהלב שלהם קשוב ומסוגל לעשות הרבה טוב בעזרת הרבה כוח.