מסע אכזרי בתל-אביב אוטופית אבל אלימה

כתיבה על עתיד רחוק עשויה להיות מונעת משני רגשות שונים – תקווה לעתיד טוב, או ייאוש והסתלקות מההווה המעיק. כך או כך, כתיבת העתיד מבקשת לזנוח את הזמני והמעיק ולהתמקד בשינויים העשויים להתרחש, לכאן או לכאן. ואולם ככל שלא ננסה לברוח, דמיון העתיד יהיה בהכרח תמונת מראה להווה. כמו במבוך מראות בקרנבל, המראה הזו תייצר תמונה חריגה, נמתחת, גוף הווה שמשתקף בדרך חדשה. וכך, אף שהדבר לא נראה כך ממבט ראשון – סוגות כמו מדע בדיוני, אוטופיה ודיסטופיה, מבקשות לבסס אמירה איתנה על ההווה לא פחות מאשר על העתיד.

ספרו החדש של דרור בורשטיין, "הנכד", צולל אל ההווה הישראלי של מלחמה מתמשכת ואל שרשרת דורות של משפחה ישראלית, ומטפטף לתוכם טיפות דמיון של עתיד משופר. זהו סיפור על אב ובנו והנכד שנולד להם. דניאל, בן 60 שנראה כבן 70, ואביו אריה, בן 80 הנראה כבן 70, מתבשרים על הולדת נכדו הראשון של דניאל. יחד הם צועדים ברחובות תל־אביב אל בית החולים כדי לחזות בנכד ולבקר את אימו אורנה, בתו של דניאל. אריה היה אחראי צי רכב בתעשייה האווירית, והוא חושב על העולם בדימויים של רכבי וחילות צה"ל. עם לידת הנכד הוא מחליט להקדיש את השנה הקרובה לכתיבת שירה; בכל יום יכתוב שיר שיוקדש לנכד. דניאל, לעומת זאת, הוא חובב ציפורים, ביולוג במקצועו שעוסק בחקר חרקים.

ברקע מסוקים תוקפים בדרום, אזעקות נשמעות תדיר, אלף חטופים בשבי, ומעל הכול – חיידק קטלני שהגיע ארצה מהירח: "הטילים היו נופלים משום מה על פי רוב בימי ראשון בבוקר, ובימי שני־שלישי היו הדחפורים מתחילים לפנות את ההריסות, גם כדי לפנות את הדרך לדחפורים שיבואו אחרי מטח הטילים הבא. מישהו פתח רדיו במכונית עומדת, והם שמעו בחדשות של 11 שבעזה כבר נמצאו מאה ואחד חולים שנדבקו בחיידקים מהירח, שהחיידק קטלני בעיקר לילדים זכרים, ושמנסים להתחקות אחר מסלול ההדבקה. אשתו של אחד המדענים, מתנדבת יהודייה באיזה ארגון בינלאומי, היא זו שכנראה הביאה את הווירוס מארצות הברית לעזה".

החיידק שיציל אותנו

הולדת נכד היא ביטוי לשרשרת הדורות, להמשכיות של ההיסטוריה אל תוך ההווה. "הנכד" לא עוסק בעוד משפחה אחת מני רבות, אלא מבקש להתבונן על מגמות שבורשטיין מזהה בחברה הישראלית כיום. אריה, הסבא־רבא, מייצג את הציונות החילונית הוותיקה, את המבט התכליתי והמיליטנטי על המתרחש סביב. בנו דניאל, הסב הטרי, מעדיף להתמקד בפרטים הקטנים של הטבע שמקיפים אותנו – עורבים, ציקדות, חגבים ושאר יצורים קטנים. במידת־מה הוא בן דמותו של בורשטיין, שלצד ששת ספרי הפרוזה הקודמים שפרסם, משקיע בשנים האחרונות את מרצו בסדרת מסות פיוטיות על הטבע – תנים, עטלפים, חרקים, גשמים וגלקסיות רחוקות.

נקודות המבט של דניאל ואריה נעות בין תפיסת תקופת המלחמה כתקופה של נס, או ראייתה כזמן שחור. עבור דניאל, דווקא החיידק הקטלני עשוי להוות פתח לתקווה בתוך המציאות ההרסנית: "אולי התקווה היחידה שלנו זה החיידקים. רק כשיהיו מיליארדי חולים המלחמות ייפסקו. רק חיידקים או וירוסים יכולים לפתור את הסכסוכים שלנו". אביו מהסה אותו אך דניאל ממשיך: "אני מתפלל להדבקה גדולה. כמו אז, עם הקורונה. אבל שהפעם יהיה רציני. בלי חיסונים. שישבו בבתים. שישביתו את הצבאות. אולי הירח יציל אותנו מעצמנו".

חיידק קטלני שמגיע מהירח הוא לכאורה מוטיב של ספרות המדע הבדיוני, אך למעשה אין בספר פירוט מדעי של התרחשות טכנולוגית־בריאותית ייחודית. מה שיש כאן זה ייצוג של הזר המוחלט, הרחוק והמרוחק, שפורע את סדר ההתרחשות על פני הכדור. כפי שדניאל מסביר, רק יצורים קטנים ומזיקים מכוכבים רחוקים יכולים להציל את עצמנו מעצמנו. זהו העתיד המדומיין כביקוע של ההווה המסויט.

המסע של האב והבן ברחבי תל־אביב, מהאוניברסיטה אל היולדת בבית החולים איכילוב, הוא למעשה מסע בתוך המציאות הישראלית. הם עוברים ב"כיכר אלף החטופים" ונזכרים בהירש גולדברג־פולין, חושבים על דור ההמשך שעוזב את הארץ, אוכלים סביח באבן־גבירול ועדים לקטטה המונית וקרב יריות בין חובשי כיפות. בורשטיין מצייר את המציאות הישראלית באמצעות הרחוב הישראלי האלים, כמין "מדינת נהוראים" ששה אלי קרב. הגרוטסקה הזו מתחדדת עוד יותר על ירך המציאות הפיוטית שבורשטיין מתאר בדרכו היפה והאופיינית. מצד אחד הטבע העדין, הרך והקסום, ומנגד האדם על האלימות והתעוקה שהוא מייצר. כאומר, תראו כמה יפה יכול להיות פה ובמה אתם עסוקים.

חוסר התוחלת הישראלית שבורשטיין מצביע עליה מיוצגת בפטפטת מתמשכת שהספר מתעד. כל מפגש מוליד מונולוגים בשפת יום־יום אסוציאטיבית, שיחות מתגלגלות שמדגישות את האפסיות של הרגע והקיום. כל אלה מתרחשים בעת ההליכה אל עבר היולדת. האב והבן משוטטים ברחבי תל־אביב, קולטים את רחשי הרחוב, מתעדים רוח ישראלית שהספר מבקש לבטא.

בהקשר הזה, מעניין להתייחס לטקסט קצר שבורשטיין פרסם לאחרונה ‏כ"אחרית ‏דבר" לספר קומיקס יפני. "האיש ההולך" שפרסם ג׳ירו טניגוצ׳י בשנת 1991, ותורגם לעברית בהוצאת אסיה, הוא תיאור ויזואלי מינימלי של שיטוטי התבוננות של אדם מבוגר ברחובות יפן. הוא מטפס על עץ ואוסף טיסן מקולקל, מטייל בגשם, מתגנב לבריכה בלילה ומתבונן בציפורים. לא קורה שם הרבה, מלבד התבוננות תמימה של האיש ההולך ברחוב והטבע סביבו. בתוך המינימליזם הזה מוצא בורשטיין בשורה חשובה: "הפרקים השונים בספר יכולים להיקרא כתיאור של חיים בתשומת לב פקוחה, תשומת לב שאינה רק מתבוננת ומבחינה אלא נענית, יוצרת קשרי עין ולב". בורשטיין מזהה בהלך הרוח הזה אפשרות לחיות חיים של שירה, חיים שהם עצמם מעשה אמנות, ומצהיר: "מוטב לחיות כך בלי לכתוב וליצור, מאשר לכתוב וליצור בלי לחיות כך".

מתוך כך, הבחירה של בורשטיין להוליך את גיבורי "הנכד" ברחובות תל־אביב מעניינת במיוחד. הליכתם אינה מתארת מציאות חיים שהיא אמנות בפני עצמה, אלא חיים המוניים, אלימים, שהמאפיין אותם הוא פטפטת מתמשכת. אף שהוא "מתעד" זאת ביצירה בדיונית, בורשטיין למעשה אומר: החיים האלה הם הדבר הכי רחוק מיצירת אמנות, הם בליל של הבל ורעות רוח.

המדינה האברהמית הגדולה

חוקר הספרות ויקטור שקלובסקי הגדיר את מעשה האמנות כפעולת הזרה. האמנות יוצרת נקודת מבט מרוחקת על המציאות כדי לאפשר לאדם להתבונן בה מחדש, ובכך להכיר ברבדים הסמויים שלה, בדברים שאנו נוטים להתרגל אליהם ולשכוח מהם. מה שבורשטיין עושה בחלקים המפוטפטים של ספרו הוא ההפך מהזרה. זוהי התבוננות בתמונה מוכרת מנקודת מבט קרובה מאוד, עד שחשים בחילה. אין מרחק בין המציאות הפטפטנית ליצירת האמנות.

ומתוך הביקורת של המציאות הדחוסה והמחניקה, בורשטיין מצייר עתיד פוליטי רחוק־קרוב. הנכד, כארכיטיפ, הוא מי שממשיך את אבותיו אך הולך בדרך חדשה, מצליח לראות אופקים חדשים שלא נראו לפניו. כפי שרומז האיור על כריכת הספר, מפת רכבת מזרח־תיכונית, בורשטיין מצייר את עתידו של הנכד כמוזיקאי שמנגן על סיטאר וקמנצ'ה, ונע בין רכבות במסע הופעות אזורי, ממצרים לעזה ולביירות, מטהרן לבגדד. הוא נע לאורכה ורוחבה של מדינה אחת גדולה בשם "איחוד המדינות האברהמיות".

"הנכד" מצייר אפוא עתיד פוליטי שניצב בלב הדמיון של מחנה השלום הישראלי. האוטופיה המושלמת, המנוחה והנחלה שאליה שואפים: "אני רואה אותו חולף על פני נופים וארצות שפעם הופרדו אלה מאלה בקווי גבול, בחומות, בגדרות תיל ובמגדלי שמירה. אך הקווים נמוגו כבר בבת אחת כבר לפני רבע מאה... אני רואה את דגל האיחוד מתנוסס בכל תחנה שהוא עובר בה, כנף כסוף מלבלב של זית על רקע לבן. אני רואה את הדינרים שהוא משלם בהם עבור התה, שטרות ומטבעות זהובים וכסופים שחזרו לשימוש אחרי שנים של מסחר אלקטרוני בלבד. על השטר דמות דיוקנו המשוער של רומי המשורר".

יצירתו של דרור בורשטיין היא מהעשירות והמגוונות בספרות העברית בת ימינו. שני הרומנים הראשונים שלו, "אבנר ברנר" ו"הרוצחים", התאפיינו בהתייחסות לדמויות מן המציאות, תיאורים אנושיים על גבול הפארודיים ומונולוגים מפוטפטים. בספרים הבאים הוא פנה אל הצד הפיוטי והתמסר אל פני השמיים והטבע, להתבוננות מתמשכת ועמוקה ברבדים נסתרים של הקיום שמסביבנו. "הנכד" מפגיש בין שתי הגישות שנקט בורשטיין לאורך שנות כתיבתו, מתוך ביקורת עמוקה על הישראליות העכשווית. בעוד עם הרבדים ההמוניים של החברה הישראלית ניתן להיפגש ביציאה אקראית לרחוב, כוחו של בורשטיין הוא דווקא ברגעים העדינים והקטנים שהוא מצליח לתפוס, כאשר מתוך הפטפטת נפתחת שיחה אינטימית בין האב לבן, או בתיאורים עדינים של תנודות קטנות בטבע. שורות כמו אלה שהאב חושב לכתוב בפנקסו: "אריה חשב: בתוך הגוף. נפקח־נסגר. פועם הלב. באצטדיון הכדורגל חמישים אלף לבבות. תלויים בתוך האוהדים. בעיר גדולה מיליוני לבבות נוסעים בתוך מכוניות. כדור הארץ עטוף מיליארדי לבבות של בעלי חיים. לדג יש לב? ולפרפר? ויש גם לב הים, ולב האדמה, ולב שמיים".

אבל בורשטיין רוצה שנחוש בדיוק את החריקה הזו, בין היופי המתגלם בעולם שמסביב ובין הסתמיות והאכזריות שהמציאות הישראלית שקועה בה, לתפיסתו. "הנכד" הוא יצירה שמזמינה את הקורא לכעוס, להתווכח, לפקוח עיניים אל הנסתר, לחלום ולדמיין. מה שבטוח, היא לא תשאיר אף קורא אדיש.