הרומן "דלד" אינו דומה לשום דבר שקראתי. ניסיון לסווג אותו או להדביק לו שמות תואר, עולה בתוהו. לכן בעצם הגעתי אליו, ספר שני ברציפות באותה הוצאה במדור זה. אחרים שניסיתי היו דומים מדי לדברים שקראתי, קלים מדי לקבלת שמות תואר. משקצתי בהם לכדני זה ברשת האי־מוגדרות, בקסם הזרות.

מה עושים איתו, עם ספר שסותר מוסכמות ז'אנריות, שמסכל את הבנתו המלאה, שמחולל דבר חדש בעולם? עם ספר שכובש אותך, ואז מצחיק אותך, ואז מבלבל אותך, ואז מתסכל אותך, ואז גורם לך להרגיש מתוחכם, ואז גורם לך להרגיש טיפש? עם רומן פסיכולוגי אנטי־פסיכולוגי, המתגלה לפתע כרומן פילוסופי שחותר תחת הפילוסופיה, המתחוור, או אולי מסתווה, כרומן מתח עתידני על ארגון טרור, ארגון טרלול למעשה, שמתחיל להשמיד את העולם בנשק אטומי נטול קרינה?

ד"ר דלד, כשמה העממי של האות דלת, הוא פסיכולוג קליני. הוא חושב שכולם משוגעים. גם הוא, מטבע הדברים. ואולי הוא צודק. אין לדעת. העולם סביבו משתגע, לפחות דרך עיניו. קשרים טמירים מתגלים בין דברים שהוא שומע ממטופליו ובין מקרים המתרחשים סביבו. מכונית רנו תכולה עוקבת אחריו בכל אשר ייסע. משולשים שווי שוקיים מבליחים אליו מכל פינה - תופעה שהתחילה לפני עשר שנים, כשגוף מואר דו־ממדי בצורה הזאת חטף ממנו את אשתו הראשונה במדבר יהודה.

איך נבין את מה שקורה לו, ולעולם כולו, כשהוא מגויס למשימת תצפית חסרת תוחלת בידי גורמים בלתי מזוהים, בשעה שהמלחמה הגרעינית בפתח? כשגורמים אלו מתפלפלים איתו עד שיודה כי העולם אינו ממשי ושאם הוא חושב אין משמע בהכרח שהוא קיים? ומה נאמר כשמתברר שמשימתו הייתה בעצם לאפשר את חורבן העולם באמצעות מעקב מצולם שלו אחר דלת, המתגלה כעצמו־אחר, דָלת?

בקיצור, עלילת הרומן הזה עשויה להתרחש רובה ככולה בתודעתו הטרופה של דלד, אך גם, כולה כרובה, בעולם חיצוני – במרחבי הגליל והגולן, יש לדייק – שאיבד אחדים מחוקי ההתנהגות וההסתברות שלו. אף לא אחת מהאפשרויות הללו מסתדרת לגמרי, ומכאן מידה של דיס־אוריינטציה האוחזת בקורא. אך המבקש לאחוז בלב העניין, מוטב לו שיוותר על הניסיון להבין את המכלול על פי מפתח אחד, וייתן לסיפור להעבירו כרצונו בין מדורי מסע זה בארץ הפלאות של הנפש, מָדור מָדור ודרשותיו ואבחנותיו הדקות והמתעתעות.

נושא לעצמו הוא המסַפֵּר. יודע־כול בסגנונו, אבל יודע רק מה שיודע גיבורו הראשי. הוא מתבונן בדברים מבודח, אירוני, מתחכם, חורז, מתלוצץ עם קוראיו, תוהה על גיבורו, אבל תמיד מתוך מגבלות נקודת המבט והידע של דלד. זהו מסַפר המדבר בשפה ייחודית, עקבית, עכשווית עם נגיעות של יושֶן. גם המספר הזה, שהוא דלד ולא דלד, אולי עוד אלטר־אגו שלו, תורם בהצלחה לחד־פעמיות שמציע הרומן הזה, שמציע עולמו המסויט של דלד: עולם של מודעות עצמית מוחלטת, עולה על גדותיה, עד כדי ניתוק מהמציאות העצמית או החיצונית או שתיהן.