בדואים, מהנדסים ופילים בנגב

לא בכל יום נולדים ספרים שמרכז ההתרחשות שלהם הוא בנגב, ודאי לא כאלה שמרכז חייהם של גיבוריהם נטוע בבאר־שבע, בירת הנגב. "דרך הבולענים", ספרה של מור פלד, ילידת העיר, הוא רומן שהנגב נוכח כמעט בכל שכבותיו.

אקופואטיקה היא שירה השמה דגש על תחושת המקום. אף ש"דרך הבולענים" אינו ספר שירה, תחושת המקום היא אחד מיסודותיו הבולטים. הנגב כאן אינו תפאורה  בלבד; הוא גיבור מרכזי לא פחות מהדמויות עצמן, שגם הן, בדרכן, תבנית נוף מולדתן.

דניאל היא אשת הייטק באר־שבעית, מסוגרת, חרדתית ומסוכסכת עם סביבתה. היא מצטרפת לסטארטאפ חדש ומקבלת פרויקט שמוביל אותה לחקור את עברו של סבה, מהנדס שהיה שותף בסלילת כביש 90 – אותו ציר הנמתח מאילת צפונה ועובר דרך ים המלח ושלל הבולענים הנפערים לאורכו.

לצד קולה של דניאל נשזרים בעלילה קולותיהם של שני גיבורים נוספים: אור, מהנדס ממוצא אתיופי, וג'מאל, סוחר עתיקות, מעין "אלטע־זאכן" בדואי, שחי בכפר לא מוכר ליד ים המלח. דמויות אלה, המייצגות אוכלוסיות גדולות בנגב, נותנת ביטוי לקולות שלרוב אינם זוכים למקום מרכזי בפרוזה הישראלית.

בבחירה הזו אורבת גם סכנה, של הפיכת הדמויות לנציגים של קהילה יותר מאשר לבני אדם העומדים בפני עצמם. לפחות בהקשר הבדואי מורגשת לעיתים צרימה מסוימת באותנטיות קולו של ג'מאל, ולא אחת חשתי שהוא נכתב מתוך האופן שבו "הבדואי" נתפס מבחוץ. מנגד, החשש מביקורת על אותנטיות עלול לשתק, ובפועל להדיר מן הספרות הישראלית את סיפורן של אוכלוסיות שאינן במיינסטרים. לכן, גם אם עיצובו של ג'מאל אינו משכנע תמיד, הבחירה לכתוב את הנגב כמארג של קהילות שונות ראויה להערכה. האינג'רה והוואט נוכחים בו כארוחת צהריים טבעית, ולצידם נחשפות גם דילמות של בדואי מן הנגב במפגש עם חדירת המודרנה למשפחה, פיתוח התשתיות ואפילו המתח והפערים מול ערביי הצפון, נושא פחות מוכר לציבור היהודי.

דניאל אינה רק "גיבורת הסיפור"; היא גיבורה של ממש. דמותה מורכבת ומתוסבכת. היא אינה חובבת גדולה של בני אדם ומתקשה לייצר תקשורת עם סביבתה, ולמען האמת גם עם הקורא. היא חווה את החיים כמאבק בלתי פוסק מול משפחתה, אחיה התאום, בן זוגה וסביבת העבודה. אפילו התהליכים הטבעיים ביותר כרוכים עבורה בקושי עצום: התבגרות, מחזור, זוגיות, ואולי האתגר הגדול ביותר החורז את הספר כולו – הניסיון להביא ילד לעולם.

דניאל מתמודדת עם הקלפים שקיבלה בגבורה. היא צולחת אותם לא באלגנטיות של גיבורת ספר מהוללת, אלא בצליעה ותוך קילוף העור מהאצבעות. איכשהו היא מצליחה להמשיך הלאה, גם כאשר אינה זוכה לסוף טוב והוליוודי.

נדמה שפלד ניסתה להעביר את מורכבות דמותה של דניאל גם דרך סגנון כתיבה ייחודי. הטקסט הנמסר מפיה כתוב ברצף אחד הכולל דיאלוגים, הרהורים, תיאורי טבע וסביבה ואת הסיפור עצמו. הכול מוגש ללא מירכאות, ללא חלוקה לפסקאות או כלי עזר אחר שיקל על המעקב, ובפסקאות ארוכות שלעיתים מותירות את הקורא חסר נשימה. הקושי להבין אם הטקסט הנוכחי הוא שיחה, הרהור, הודעה או תיאור עלילתי, מהדהד לא אחת גם במחשבותיה של דניאל עצמה. לעיתים נדמה לה שאחרים שומעים את מחשבותיה, ולפעמים גם הקורא אינו בטוח אם היא דיברה בקול או רק הרהרה בינה לבין עצמה. הבחירה הצורנית הזאת משרתת את תודעתה המבולבלת והעמוסה של דניאל, אך גובה מהקורא מחיר ועלולה להקשות על ההתמסרות לספר.

באחרית הדבר מגלה פלד שהספר מבוסס על סיפור חייו האמיתי של סבה, דב אייזנברג, שעבר בחייו המקצועיים מסלול דומה לזה של אהוד ברמן – הסב שאחריו מתחקה דניאל. הסיפור עצמו בדיוני, אבל התיאורים הטכניים וההיסטוריים של סלילת הכביש מבוססים על מציאות. זהו הישג מרשים, לבנות רומן מזיכרונותיו המקצועיים של מהנדס כבישים במע"צ. פלד מצליחה להביט במציאות הצהובה, צרובת השמש ועטורת הבטון הברוטליסטי של באר־שבע והנגב, וכמו באיור היפהפה שציירה לכריכת הספר, לזהות שמתחת כל אלה מסתתרים פילים אדירים הנושאים על גבם סיפורים חובקי עולם.