ירוחם בכותרת, ירושלים וסין בין הדפים

אפתח בקריאה נרגשת לאנשים החשובים במוסד ביאליק: אולי די עם הציפורים? יצרתם את אחת מסדרות ספרי השירה המכובדות בישראל, וכולם עטופים, משום מה, בכריכה בצבע חום עגום, משובצת בהדפס בעלי־כנף מצער. בימים קשים כמו אלה החולפים עלינו, לא תשקלו להחליף אותה במשהו עם טיפונת יותר חדווה?

וכעת לספר עצמו. "רציתי לכתוב ירוחם", ספר הביכורים של מעיין יוסף מגנהיים, הוא ספר גיאוגרפי במפתיע. השם לא מאוד מוצדק: יש בספר הרבה יותר מירושלים או אפילו מסין לעומת עיירת הפיתוח הדרומית שבה גדל המשורר. כמעט כל שיריו נעוצים במיקום מדויק שניתן לסמן על מפה: קינג־ג'ורג' פינת בן יהודה, גג בונקר ברמת הגולן, נחל שועלים, הטיימס סקוור, קוניטרה, ואדי קלט, טיבט, משרדי חברת הייטק מצוחצחים בהרצליה – כל אלה על קצה המזלג. אזכור של מיקום גיאוגרפי בשיר אחד אינו בחירה יוצאת דופן, אבל כשכורכים יחד כמה עשרות כאלה, מתקבלת תמונה כללית של דובר שנמצא בחיפוש מתמיד אחר אחיזה.

השפה של מגנהיים תיאורית, נרטיבית, מתגלגלת על הלשון. זה ספר שקל לקרוא ברצף – תכונה לא נפוצה לספרי שירה – ומשהו במקצב שלו מדבק, אף שאינו חרוז או שקול. האופן שבו המשורר משדך מראות חיים ורגעים שונים כדי לצייר תמונה משותפת יוצר תנועה ממכרת מעט. הטקסט שומר על הנגישות שלו אף שהוא משתמש בשפה גבוהה ובסגנון פואטי דחוס מעט, חידתי לפרקים.

הקורא מלווה את המשורר בכמה נקודות חיים: נעורים בישיבה ובטבע, קצונה ומילואים, דייטים ברחובות ירושלים, מסע רוחני במזרח הרחוק, ומפגש חשדני עם חברת ההייטק הגדולה שבה הוא עובד כיום. פרקי החיים השונים אינם מסודרים כרונולוגית או מקוטלגים לשערים לפי נושאים. כך, ברגע אחד יכול הקורא לפגוש את זוועות בארי מבעד לעיניו של הדובר, ובעמוד הצמוד את שנת הנישואים הראשונה שלו. איני יודעת מתי הוחלט ששערים לספרי שירה הם נחלת העבר; אישית חשתי כאן בחסרונם.

שתי תמות חוזרות ששוזרות את הספר הן געגוע ופחד. הגעגוע הוא לקשר ישיר יותר, בוער יותר, עם האל: "לָמָּה נִסָּיוֹן לְמִפְגָּשׁ תָּמִיד נִגְמַר בְּקִיר / ...וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי / וּפָנַי לֹא". הפחד הוא אימה מפני הכניעה הבלתי נמנעת לחטא הקדמון, הלא הוא הבורגנות: "כְּיוֹנָה בִּשְׁעָתוֹ אַף אֲנִי / מָצָאתִי לִי אֳנִיָּה / עִם קָפֵטֶרְיָה חִנָּם וַחֲדַר כֹּשֶׁר / רוֹעֵם עֲרוּץ אֵם טִי וִי". אף שהמילה "בעלבתיות" אינה מופיעה בספר, היא מככבת בו: ההעמדה של הבורגנות, הנוחות, העושר הנקי, מול כל מה שחי, סוער ונע. דמות הדובר העולה מתוך הטקסט מתפללת, כך נראה, להישאר תלמיד ישיבה כל חייה – ואם זה לא ייתכן, אז לכל הפחות משורר.

"רציתי לכתוב ירוחם" הוא טקסט מסקרן, כתוב היטב, שמעלה שאלות טובות על היחסים בין חומר לרוח ואיננו זורק עליהן תשובות לא מספקות. אולי אין בו הרבה ירוחם, אבל הקסם המדברי בהחלט מורגש.

לַמְּנַצֵּחַ עַל מוֹת הַגַּעְגּוּעַ לֵאלֹהָיו / מִזְמוֹר לְדָוִד; / אֲדֹנָי, בֹּקֶר בַּשִּׁין־גִּימֶל שֶׁל בַּהַ"ד 15 שִׁמְעָה קוֹלִי / מִיַּד רְעָשִׁים הַצִּילֵנִי / מֵהַקְּצִינִים הַשּׁוֹאֲגִים עַל עַבְדְּךָ כָּל הַיּוֹם / הַמְּשַׁנֶּה אֶת טַעְמוֹ וְאֵינוֹ עוֹמֵד בַּזְּמַנִּים... (בִּיצִיאָתוֹ יֹאמַר: / נִסִּינוּ)